ביקורת סרט: "מאורת הגנבים": מפגן מצ'ואיסטי מגוחך
הוא מתיימר להיות "היט" אבל סרט האקשן "מאורת הגנבים" כל כך רחוק מזה. דמויות נטולות עומק, סצנות מפוקפקות, מורכבות מעיקה בתסריט ויחס בלתי נסבל כלפי נשים - את כל אלה תקבלו ב-140 דקות מיותרות
ובראשית, כלומר לפני כ-22 שנים, היה "היט". כמובן שהיו סרטי שוטרים וגנבים עם סצנות שוד משמעותיות גם לפני סרטו המהולל של מייקל מאן, אך נדמה ש"היט" קבע רף של בימוי מדויק ואפקטיבי שסרטי הפשע האחרים חותרים מאז להשיג. כריסטופר נולאן היה שם ב"אביר האפל" (2008), ובשנה שעברה גם האחים ספאדי ב"גוד טיים". בשני המקרים מדובר בסרטים ראויים ביותר שבהם במאים בעלי משקל סגולי שאבו ממקור ההשראה מבלי לכפוף עצמם בפניו. למעשה סצנות השוד ב"היט" התבססו על תחקיר כה מקיף וביצוע כה מרהיב עד שזכו למחמאה אולטימטיבית ומפוקפקת כאחד – הן זכו לחיקוי של שודדים אמיתיים.
לא רק על תהילת האקשן זכור "היט". יש בו ניסיון לייצר מאבק מוחות בין שני מקצוענים משני צדי המתרס. מאבק זה נפרש על פני כמעט 3 שעות מוצדקות. שתי דמויות מורכבות של שודד מקצוען והלוטננט שאמור ללכוד אותו. שני טיפוסים שרב המשותף על המפריד ביניהם, כולל הצרות בחייהם הפרטיים, ומגלמים אותם שני שחקנים גדולים – רוברט דה נירו ואל פצ'ינו.
ההשפעה של היט ניכרת בדינאמיקה בין שתי הדמויות הראשיות – "ביג ניק" פלנאגאן (באטלר), "השוטר שאין לו אלוהים", ראש צוות במשטרת לוס אנג'לס המתמחה בהתמודדות עם פושעים מסוכנים, ועשה זאת גם בדרכים גבוליות מבחינה חוקית. מולו ריי מרימן (פבלו שרייבר – האח של ליב) ראש צוות שודדים מיומן ונחוש שמשתמש בטקטיקות ובנשקים צבאיים.
לא מעט רגעים מהתסריט של "היט" מהדהדים גם כאן: השוד המידרדר לאלימות בהתחלה, המהלך העלילתי המקביל ששתי הדמויות מובילות, הקשר המהדהד לאורך הסרט בין היריבים, והמקום שאליו קשר זה אמור להגיע ברגע בו השניים יתייצבו האחד מול השני בעימות המכריע. אבל בשעה שב"היט" היה עומק דרמטי לדמויות, כאן יש יריבות מאצ'ואיסטית למי יש יותר גדול. גישה זו מובילה לכמה סצנות מפוקפקות בסבירותן – בעיה לא פשוטה לסרט שבצילומי הרחוב המחוספסים שלו מתיימר למידה לא נפוצה של ריאליזם בז'אנר סרטי הפשע.
העלילה מתרחשת ברחבי לוס אנג'לס, העיר המוגדרת בכותרות הפתיחה של הסרט כ"בירת (מספר מקרי) שוד הבנקים בעולם". כדי שאמירה זו לא תיוותר ללא הוכחה ממשית, פתיחת הסרט מציגה סטטיסטיקות שנתיות, שבועיות, יומיות ולפי שעה. בהמשך העלילה תנוע בצורה חופשית בין שכונות וערי פרבר של מטרופולין לוס אנג'לס, תמיד בליווי כתובית המקנה הדרת כבוד אותנטית למתרחש.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי
הניסיון של הסרט להפוך את הדמויות הגבריות לבעלות עומק לא נתמך בתסריט, בימוי או משחק המשרתים מטרה זו באופן מספק. האלימות מוגדרת כמהות של חייהם המקצועיים של הגיבורים, והניסיונות לרמז על ממד של פגיעות – השתכרות כתגובה לנישואים שמתפרקים, סוג של רגישות לחיי אדם מצד מי שאמור להיות פושע חסר מעצורים, או סצנה שבה אחד השודדים מגונן על בתו ע"י הבהלת מחזר צעיר, אמורים לתת תחושה כי יש בהם מורכבות מתחת לחזות המחוספסת. אך אלו קלישאות של רגישות, והן לא מצליחות לסתור את מפגני המאצ'ואיזם המגוחכים לאורך הסרט. סצנה שבה פלנאגאן ומרימן מתחרים האחד בשני במטווח אקדחים הזכירה לי, משום מה, את קרב היריות הקודח בין גיבורי "דו-קרב בשמש" (1946) של קינג וידור.
וכל זה עוד נסבל לעומת האופן בו הסרט מציג דמויות של נשים. הן זונות, חשפניות או נשים שמאסו בגבריות נטולת המעצורים. העובדה שהגיבורים הגברים תופסים נשים באופן מסוים, לא מחייבת אימוץ עמדה דומה גם על ידי הסרט עצמו. הבדל שאותו, כך נראה, גאדגאסט מתקשה להבין.
מבלי לחשוף פרטים עלילתיים אפשר יהיה לומר כי הסרט קורס תחת מורכבות מיותרת. השוד הגדול בחלקו האחרון של הסרט מכיל שלבים שתפקידם אינו מובהר היטב. כשמדובר בסצנה התופסת כמעט שעה מהסרט – זו בעיה. יתרה מזאת, הסרט מכיל גם אלמנט של טוויסט, שכדי שהוא יהיה בעל תוקף סביר הדמויות היוזמות היו צריכות להניח עשרות הנחות פרועות למדי, לקוות שכולן תסתדרנה באופן מאוד מסוים על מנת שהתוכנית הגרנדיוזית תעבוד. בכך הסרט רחוק מלשכנע. במקום טוויסט (שמזכיר סרט מאוד מסוים – אבל עצם אזכורו יבהיר מהו הטוויסט) שאמור לטלטל בדקות האחרונות, היה מוטב אם הסרט היה מגלה את התוכניות קודם לכן, שומר על התרחשויות ריאליסטיות יותר, ומשתמש בידע המוצג בכדי להעניק לדמות הזוממת עומק פסיכולוגי שחסר לה.
כדי שסרט באורך של 140 דקות יצדיק את קיומו נדרש קצת יותר ממה ש"מאורת הגנבים" מציע. לחובבי סרטי פשע עם נכונות להתנסות ביחס לא מזהיר של אורך/תמורה הסרט יכול להיות בידור מספק. עבור קהל שאין לו את החולשה הספציפית הזו, הסרט רחוק מלהיות הכרחי.
