ביקורת סרט: "הרץ במבוך: תרופת המוות" - מדע בזיוני
החלק השלישי בטרילוגיית הנוער הדיסטופית נע בין סצנות אקשן לא מרשימות לרגעי דרמה מייגעים. העיר האחרונה שנותרה לא נגועה במגפה האפוקליפטית עומדת במרכז הסרט הנוכחי בצורה שמפספסת כל ביקורת חברתית רלוונטית. זו אולי הייתה הופכת את ההתרחשויות ליותר מרצף דחוס של רעש ותנועה
לפני שבוע הלכה לעולמה סופרת המדע הבדיוני החשובה אורסולה ק' לה גווין. בין שלל יצירותיה זכור במיוחד הסיפור הקצר "ההופכים את עורפם לאומלאס" (כפי שתורגם לעברית על ידי עמנואל לוטם), שמאז פרסומו בשנת 1973 חוזר ומופיע באנתולוגיות של הז'אנר. לא בכדי זכה הסיפור לשלל פרסומים: זוהי דוגמה מובהקת לאופן שבו המד"ב מבסס סיטואציה ספקולטיבית שבאמצעותה ניתן לחדד סוגיה מוסרית. "אומלאס" מתאר עיר "מושלמת" שאנשיה מאושרים, אך אותה שלמות מבוססת על סבלה של ילדה יחידה המחוזקת בתנאי סבל קשים. לה גווין מתארת סיטואציה שמתבייתת על נקודת התורפה של תורת מוסר תועלתנית המתיימרת לשקלל ולהעדיף את ההנאה של הרבים מול הסבל של היחיד.
ניתן לחלץ דילמה דומה גם מ"הרץ במבוך: תרופת המוות" ("Maze Runner: The Death Cure"), החלק השלישי בסדרת סרטי "הרץ במבוך". הגיבורים הצעירים של הטרילוגיה, אלו שהצליחו להימלט מהמבוך של ארגון WCKD בתום הסרט הראשון, הם שפני ניסיון רפואיים. מטרת הניסויים היא לפתח תרופה כנגד מגפה שהתפשטותה הפכה את רוב המין האנושי לסוג של זומבים (המכונים כאן, לצורכי מקוריות מעושה, "קראנקס"). כלומר גם כאן יש, או לפחות אמורה להיות, דילמה המציבה את גורל המין האנושי מול הסבל של חבורת בני נוער.
נקודת דמיון זו ממחישה את הפער בין מד"ב (ספרותי או קולנועי) ובין גיבוב של דימויים משומשים ומהלכים עלילתיים חסרי תוחלת. "תרופת המוות" לא מוצא מספיק זמן ב-142 (!) הדקות הארוכות שלו לפתח את הסוגיה. אין רגע שבו הדמויות שוקלות באופן בעל ערך את המשמעות של פעולותיהן או את ההשלכות של הצלחתן בהשגת יעד כזה או אחר. צופים המסתפקים בבידור רדוד אולי אדישים לצורך בסצנות ממין זה, אך הוויתור עליהן מותיר את הדמויות פלקטיות ומשעממות, שולל ערך מהמהלך העלילתי ואפילו מגביל את העניין בסצנות האקשן.
במקום מחשבה מעדיפים יוצריה הקבועים של הסדרה (הבמאי ווס בול והתסריטאי טי-אס נוולין) עוד סצנת אקשן שבה צריך להציל אחד מהחבורה או לברוח מה"קראנקס", או עוד סצנה דרמטית שבה מתגלגל הקשר המייגע של הגיבור תומס (דילן או'בריאן) ושל תרזה (קאיה סקודלריו), שמזגזגת בין השיוך שלה ל-WCKD ובינו.
ההתמקדות בסצנות אקשן ניכרת כבר בפתיחה של הסרט. חלק לא מבוטל מתקציב ההפקה הלא גבוה (62 מיליון דולר) מוקדש להצגת ניסיון חילוץ של מינהו (קי הונג לי), "האסייתי המגניב", מתוך רכבת המובילה מטען של בני נוער קשורים בדרכם לניסויים רפואיים.
ההסתמכות על אפקטים מיוחדים מאפשרת לחבורת המחלצים (שבראשה עומד תומס) להפגין יכולות פיזיות ואסטרטגיות שהיו בלתי אפשריות גם אם היה מדובר ביחידת קומנדו עילית. בהשוואה לסצנות האקשן בתנועה שהיו ב"מקס הזועם: כביש הזעם" (2015) ניכר ההבדל בין פעלולים ממשיים לאפקטים דיגיטליים.
הדמויות רצות על גג הרכבת הדוהרת ללא כל מאמץ, או קופצות מספר מטרים באוויר בין מכונית הנוסעת על המסילה והרכבת הנוסעת לפניה. בנוסף, יש חוסר סבירות קיצוני מבחינת התכנון של המרדף. הרכבת נעה על פני קילומטרים רבים, אך בנקודות שבהן סוף-סוף מצליחים לעצור אותה, אורבים, בסוג של ניחוש פלאי, עוד שותפים למלחמה ב-WCKD. עם כל הבעיות המהותיות שהוזכרו זו עדיין הסצנה הטובה ביותר בסרט.
סצנת האקשן הפותחת מתבצעת ללא רענון הזיכרון של הצופים לגבי האירועים שהיו בחלק הקודם "הרץ במבוך: מבחני הכוויה" (2015). נראה שההימנעות מכך אינה נובעת מאמון בזיכרונם של הצופים, אלא מהכרה בהיות העלילה הגנרית מסובכת רק לכאורה. בפועל זוהי דיכוטומיה פשוטה של בני נוער טובים מול מבוגרים רעים, עם זומבים תקועים באמצע. עוד מופע של השטנץ הפרנואידי האופייני לדיסטופיות נוער: הצבה חנפנית של הניגוד בין הטוהר הנפשי והפיזי של הנעורים, והחרדה מפני ניצול משאב יקר זה על ידי המבוגרים הרקובים.
מרביתה המוחלטת של העלילה מתרחשת בתוך "העיר האחרונה" - המקום שבו המין האנושי מצליח עדיין להתקיים בתנאים של העולם שקדם להתפרצות הסולרית ומגפת הזומבים. כמובן שאין צורך להסביר כיצד העיר הזו מסוגלת לתפקד כאי בודד של טכנולוגיה עילית בעידן פוסט-אפוקליפטי.
מחוץ לחומות העיר מתגודדים אנשים נגועים שמנסים נואשות להיכנס. מה שבידיו של במאי כמו ניל בלומקאמפ ("מחוז 9") יכול היה להפוך לאמירה עם הקשר חברתי-פוליטי חוץ-קולנועי, הוא לא יותר ממכשול סתמי המצדיק עוד כמה דקות עלילה. הכניסה לעיר מתבצעת בעזרת דמות שהופעתה אמורה להיות מפתיעה, אבל קשה להאמין שעצם הופעתה, והשינוי בהתנהגותה ובגישתה מאז הפעם האחרונה שבה נראתה בסדרת הסרטים, יעוררו יותר מחצי שנייה של פליאה. וכך הלאה – הסרט מתגלגל עם הדמויות המוכרות ברצף דחוס של רעש ותנועה המנסים לחפות על דלילות עלילתית.
הגל הנוכחי של עיבודים קולנועיים לסדרות ספרים דיסטופיים לנוער עבר את נקודת השיא. סדרת "משחקי הרעב" (2015-2012) הסתיימה בהצלחה, סדרת "מפוצלים"
(2016-2014) כשלה מסחרית בחלק השלישי וההמשך שלה תקוע. "הרץ במבוך: תרופת המוות" היה אמור לצאת לפני שנה, אך פציעתו הלא פשוטה של או'בריאן בזמן הצילומים עיכבה את ההפקה בשנה. סדרת "הרץ במבוך" זכתה בשני חלקיה הקודמים להצלחה כלכלית לא מבוטלת, אך מעולם לא הייתה יותר מבידור בינוני ורדוד. טוב שאחריתה סוף-סוף הגיעה.
