ביקורת סרט: "מסתור" - ריקליס מאכזב
אף שהוא מצליח לבנות אווירת חשד אפקטיבית וסצנות אקשן אמינות, הבמאי המוערך ערן ריקליס אחראי הפעם ליצירה פגומה כמעט בכל פרמטר. הקשר שנוצר בין אשת מוסד השומרת על משתפת פעולה לבנונית היה יכול להתמודד עם נושאים כמו חרדה נשית, אימהות וחוויה משותפת של אובדן, אולם בסופו של דבר הוא נותר בגבולותיה של פנטזיה גברית מאכזבת
אין חולק על כך שערן ריקליס הוא אחד הבמאים המיומנים שפועלים בקולנוע הישראלי. למעשה, זה כמה שנים הוא מנצח על הפקות בינלאומיות ("פלייאוף", "זייתון – להישאר בחיים"), ונע מסרט לסרט ככל במאי הוליוודי. אלא שקצב עבודה מעורר השתאות אינו בהכרח מביא עמו עקביות באיכות, ואמנם סרטו החדש של ריקליס, "מסתור", הפקה משותפת ישראלית-גרמנית, הוא למרבה הצער יצירה פגומה כמעט בכל פרמטר – למעט הבימוי.
זה מתחיל בתסריט, שאותו כתב ריקליס בעקבות סיפור קצר בשם "החוליה" מאת טל יערי (שם העט של הסופרת שולמית הראבן), המפגיש בין שתי נשים: האחת היא סוכנת מוסד (נטע ריסקין) ששבה לפעילות אחרי טרגדיה אישית נוראה, והשנייה היא משת"פית לבנונית (השחקנית האיראנית גולשיפטה פרהאני, "פטרסון"), שהוברחה מביירות והותירה מאחור את בנה הקט.
שתי הנשים נפגשות בדירת מסתור בגרמניה, שם מחלימה הלבנונית מניתוח פלסטי שעברה כדי לשנות את מראה פניה (והאמת, זה נראה יותר כאילו היא נחבלה קלות באף מאשר עברה ניתוח פלסטי), ואליה מגיעה הישראלית כדי לשמור עליה עד שזו תועבר, בזהות ופנים חדשות, לקנדה. הקשר שנוצר ביניהן הוא הנקודה האומללה והלגמרי-לא-משכנעת של הסרט. האישה הלבנונית מדקלמת טקסטים אקזיסטנציאליסטיים בטון מונוטוני (משהו כמו "אלוהים משחק איתנו פוקר, והבעיה היא שאנחנו תמיד מפסידים"), בעוד חברתה הישראלית נאלצת להתמודד עם מצבי לחץ שמועצמים בעקבות טיפולי הפריה שהיא עוברת, ממש תוך כדי המשימה.
הראבן אינה ג'ון לה קארה, וספק אם התיימרה להיות. אבל "מסתור" הוא מותחן פוליטי, שעלילתו מהדהדת את האיום שמעמיד האסלאם הקיצוני על אירופה. אנשי ביון מערביים בחליפות נכונים לסחור בסוכנת הלבנונית כדי לרצות את האיראנים ולשתף פעולה במאבק מול דאע"ש – ומולם, כמובן, ניצב איש מוסד ישראלי (ליאור אשכנזי) שמסרב לבגוד באישה שגורלה בידו. האם כך באמת תופס הסרט את מורכבות המזרח התיכון?
העניינים מסובכים אף יותר משום שהלבנונית היא אשתו-לשעבר של בכיר בחיזבאללה, שנמצא כמובן על הכוונת של ישראל, מה שהופך אותה עצמה ליעד לחיסול מצד אנשי הארגון. "מסתור", מבחינה זו, הוא לכאורה סרט על שתי נשים המשמשות פיונים במשחק כוחות ביטחוני-גברי, אך עיצוב הדמויות הנשיות הוא כה מרושל וסטריאוטיפי עד שקשה להתייחס לכוונה הזאת ברצינות (והסצנה שבה מברכת הלבנונית את רחמה של האישה הישראלית היא לא פחות ממביכה).
שאלות של זהות עולות אף הן כמתבקש. לא רק הזהויות הבדויות שעוטות על עצמן שתי הנשים, אלא גם הפן הנוצרי בזהותה של הסוכנת הישראלית – מסתבר שהיא התחנכה בבית ספר נוצרי כששהתה בחו"ל עם הוריה – שאינו זוכה לפיתוח נאות, ולמעשה הסרט אינו עושה בו דבר. ובכלל, קשה להבהיר את מהות הקשר שנרקם בין השתיים, שיש בו מידה מסוימת של פיתוי (הלבנונית מסתובבת בחלוק אדום בוהק), התמזגות, מסתורין ופרנויה – דבר מכל אלה לא מתממש בסרט בצורה מספקת. וחבל, שכן קטעי הפעולה מבוימים במיומנות, ובסצנות שבהן סוכנת המוסד חשה עצמה מאוימת – איש מסתורי המשקיף עליה מדירה סמוכה, דייר אקראי שהיא פוגשת במעלית, איש תחזוקה המופיע לפתע בבית, וקשישה תימהונית התרה אחר כלבה – מצליח ריקליס לעצב אווירה אפקטיבית של מתח וחשד.
ואולם עיסוקו של "מסתור" בחרדה נשית, אימהוּת וחוויה משותפת של בגידה ואובדן נותר בלתי מפותח. אולי משום שהתסריט (שאותו כתב כאמור ריקליס, שבימים אלה עובד על סרט חדש, שאף במרכזו אנשי מוסד, בכיכובם של בן קינגסלי, מוניקה בלוצ'י ואיתי טיראן) חסר נקודת מבט נשית אותנטית. התוצאה, על כן, היא פנטזיה גברית מאכזבת, שבמרכזה שתי גיבורות הכלואות בדירה אחת שנהפכת בהדרגה למוקד ממשי וסימבולי של מאבק כוחות המתנהל בין גברים, בעולם שבחוץ.
