חיים גורי נפרד מהנגב: "הנוף הזה מרפא הכל"
כמה חודשים לפני מותו עשה גורי מסע בדרום הארץ, במקומות עליהם לחם ושמהם קיבל השראה ליצירתו. בטיול נוסטלגי בעקבות הימים ההם, היכן שאיבד חברים במלחמת העצמאות, הוא גם הביע דאגה לעתיד המדינה: "הארץ כואבת לי. היא עוברת טלטלה ואין לי מושג מה יהיה פה"
גורי, מגדולי משוררי דור תש"ח, שירת בתחילת דרכו כלוחם בפלמ"ח, בפלוגה ב' של גדוד 7 בחטיבת הנגב. הוא היה סגן מפקד הפלוגה, תחת המ"פ אברהם אדן (ברן), שלימים הפך לאלוף בצה"ל. בין היתר גורי השתתף בכיבוש באר־שבע, בכיבוש עוג'ה אל חפיר (היום ניצנה) ובקרבות כיס פלוג'ה.
בן שנתיים עם עיפרון ביד: חייו של חיים גורי בתמונות
ראומה ויצמן על חיים גורי: "כשראיתי אותו בגיל 17 אמרתי 'וואו, איזה בחור'"
בתו של חיים גורי: "אבא היה צעיר בן 94"
כשהוא מלווה בבנותיו ונכדותיו, חזרתו אל המקומות שבהם איבד חברים, הייתה ככל הנראה המסע האחרון שלו לחבל הארץ הזה, שהוא כל כך אהב. "זו חוויה לחזור למקום שבו היינו במלחמת העצמאות, לראות את היופי המפואר והמדהים הזה. חיים שלמים לא הייתי שם", אמר. בשלב מסוים של המסע הגיעה השיירה למעלה־עקרבים, מקום שבו חלף גורי בשיירת ג'יפים בדרך לאילת. הוא הביט סביבו נפעם.
לצד ההתרפקות על הנוסטלגיה גורי כאב אז את ההווה: "הארץ כואבת לי בגלל המון לכלוך, שנאה וברבריות. היא עוברת טלטלה ואין לי מושג מה יהיה פה. כואב לי שקורה שמישהו מזהה אותי ומקלל אותי כי הוא מזהה אותי כאיש רוח, כסופר ששייך לשמאל".
"הנוף הזה", הוא אומר ומביט על המרחבים, "מרפא אותי, מרפא הכל. פתאום אני רואה את הארץ, את יופיו המדהים של המדבר. את האופק, את הכור בדימונה, יישובים ואורות. כואב לי נורא שבצד היופי הנהדר יש גם כמויות נוראיות של גסות וטמטום".
המסע נערך ביוזמת ראש המועצה האזורית רמת־נגב, ערן דורון, שהתאהב בספרו של גורי "עד עלות השחר" ובשיריו שיישארו כאן וילוו את ישראל לעד כמו "באב אל ואד" ו"הנה מוטלות גופותינו". גורי סיכם: "המדבר כל כך יפה, אני מקווה שאחזור שוב".