פדופיליה ורצח במשפחה: א.מ הומס לא חוסכת מהקוראים שלה דבר

א.מ הומס לא סובלת ספרים שעושים נעים בבטן. "אני לא מבינה את הנטייה הזאת לרצות 'לנקות את הראש', לקרוא עוד ועוד ספרים קלילים וחמודים ולא מזיקים. הרבה אנשים אומרים לי שהם אוהבים מחזות זמר, כי כשהם הולכים לתיאטרון הם רוצים לא לחשוב. ואני אומרת שאם אני לא הולכת לחשוב, בשביל מה שאבזבז את הזמן שלי בכלל? שאני אשב שם ואחייך כמו מטומטמת בזמן שמישהו ירקוד מולי וישיר לי שירים? אני לא יכולה לחשוב על משהו מעצבן יותר. לכן הספרים שלי תמיד קצת מאתגרים, תמיד מכריחים אותך לחשוב על דברים שלא מתחשק לך לחשוב עליהם".

אז מה שאת עושה בספרים שלך זו בעצם פעולת־נגד? להטריד, לזעזע?

"אני לא יושבת וחושבת לעצמי, 'אוקיי, מה הדבר הכי מזעזע ושערורייתי שאני יכולה לכתוב?' אני נשבעת. אני פשוט כותבת את המציאות כמו שאני רואה אותה".

שהיא איכשהו תמיד מציאות קשה, אפלה, מתריסה.

"אתה יודע מה, אני לא חושבת שזה כזה מתריס. זה פשוט חיים. אנשים מרגישים לא בנוח כשהם קוראים את הספרים שלי כי הם בטוחים שאני מעבירה עליהם ביקורת או מנסה ללמד אותם איזה לקח אפל. אבל אני פשוט כותבת את מה שכולם חושבים, ולא מוכנים להגיד בקול. וכן, לפעמים אלה נושאים לא כל כך נעימים".

צריך לדבר על פדופיליה

להגיד שהספרים של הומס עוסקים בנושאים "לא כל כך נעימים" זה כמו לתאר את יוזף מנגלה כבחור לא כל כך נחמד. כבר שנים שהיא מחטטת, בלי טיפת רחמים, בזרמים התת־קרקעיים של החלום האמריקאי, בסיפורים השערורייתיים של חיי המשפחה הפרבריים השלווים למראה, בחשכה שנשארת בדרך כלל מאחורי דלתיים סגורות. ילד שמקיים מערכת יחסים מינית עם בובת הברבי של אחותו, זוג שמעלה את ביתו באש מתוך שעמום, בגידות, רצח, אונס, גילוי עריות - אין טאבו שהומס לא טיפלה בו בספריה, מסוף שנות ה־80 ועד היום.

"אני כותבת את מה שכולם חושבים ולא מוכנים להגיד בקול". א.מ הומס(צילום: דייויד שנקבון)

בספרהּ האחרון, "סלח לנו", ג'ורג' גורם לתאונת דרכים קטלנית, מתאשפז בבית חולים, מגלה שאחיו הארי שוכב עם אשתו, רוצח אותה בהתקף פסיכוטי, חוזר לבית החולים - הפעם למחלקה הפסיכיאטרית - וכל זה לפני עמוד 30. הספר מתאר את ההתמודדות של הארי, האח הבוגדני, עם התפרקות מוחלטת של כל היבט בחייו לאחר ההתקף הרצחני של ג'ורג'. חטיפות, רציחות, סחיטה, סקס רווי שנאה ואלימות ומה לא - ההתרחשויות המקבריות ממשיכות לאורך יותר מ־550 עמודים נוטפי הומור שחור, בזמן שהארי האומלל מנסה להשתקם ולהבין אם יש חיים אחרי המשפחה.

"כן, זה נורא, אבל זה גם מאוד מצחיק", אומרת הומס כשאני מונה בפניה את רשימת הזוועות בספר. "הרגע הזה שהארי מגיע לדייט עם מישהי שהכיר באתר היכרויות אבל במקומה מחכים לו שני הילדים שלה, והם קושרים אותו ומחזיקים אותו כבן ערובה - זה קורע מצחוק לדעתי. זה רגע שבו אתה מבין שלמרות שאנחנו מניחים שהחיים שלנו נורמליים, הכל בעצם תלוי על בלימה. לכן אני לא חושבת שזה ספר מתריס. הוא אפילו לא מתאר משפחה דפוקה. הוא מתאר משפחה רגילה, שפשוט קרה לה משהו דפוק".

למרות הנושאים הלא־פשוטים שבהם הוא עוסק, "סלח לנו" (הוצאת כתר), שיצא בארה"ב לפני חמש שנים, זכה לקבלת פנים חמה. הוא הפך לרב־מכר, קיבל ביקורות משבחות וגם זכה בפרס בייליס היוקרתי (פרס אורנג' לשעבר) שמיועד לסופרות נשים - מה שתפס את הומס לא ממש מוכנה. "אני רגילה שהספרים שלי מעוררים תגובות קשות, או לפחות מעורבות. אולי אני מאבדת את זה", היא צוחקת. "כשמישהו מתעצבן ממשהו שכתבתי, אני מבינה שנגעתי בעצב חשוף. נראה לי שזה מה שספרות אמורה לעשות, לא?"

ובכל זאת, כלום לא הכין את הומס לסערה שהתחוללה בעקבות ספרה "סוֹפהּ של אליס" מ-1996 (אין קשר ל"סוּפה של אליס", ספרה של גלית דהן קרליבך) - רומן שמסופר מנקודת מבטו של פדופיל ורוצח מורשע, שמתכתב מתוך הכלא עם בחורה צעירה הנעזרת בו כדי לפתות ילד בן 12. הרבה לפני עידן פייסבוק והלינצ'ים האינטרנטיים, הספר עורר מהומת עולם. הורים ברחבי ארה"ב מחו נגד הייצוג הגרפי של התעללות בילדים ואונס אלים, על כך שהספר מביע אמפתיה לפדופילים ולרוצחים ואף מכיל עצות שעלולות לסייע לחורשי רעות למיניהם. בבריטניה הספר הוחרם על ידי אחת מרשתות הספרים הגדולות שסירבה למכור אותו בחנויותיה, ונציג האגודה למניעת התעללות בילדים בבריטניה כינה אותו "הרומן הנתעב והסוטה ביותר שקראתי מימיי".

הפך לרב מכר, קיבל ביקורות משבחות וגם זכה בפרס בייליס היוקרתי. הומס: "אולי אני מאבדת את זה"

התגובות גרמו לך להתחרט קצת?

"אני לא מתחרטת בכלל. הנושאים האלה - התעללות בילדים, מיניות קיצונית - גם לפני 20 שנה וגם היום אנחנו לא יודעים להתמודד איתם. אני מאוד גאה בניסיון שלי להבין איך לספר סיפור הכי אפל שיש, הכי אינטנסיבי שיש, שבמצב אחר לא היה מסופר. עד היום פסיכיאטרים ומטפלים משתמשים בספר שלי בהתמודדות עם פדופילים, כי אין הרבה ספרות על הנושא הזה. תחשוב על 'החטא ועונשו' או 'לוליטה' - אלה לא ספרים שאמורים לגרום לך להרגיש נוח. הם מזעזעים ומטרידים ומכריחים אותך להתמודד עם האלמנטים האפלים ביותר של ההתנהגות האנושית - אלה שאנחנו מנסים להימנע מלחשוב עליהם בדרך כלל".

יש גבול שלא תחצי, נושא שמבחינתך יהיה ללכת רחוק מדי?

"כמה רחוק אני עוד יכולה ללכת?" היא צוחקת.

"תמיד ידעתי שאני מאומצת"

בתור ילדה היית סקרנית לגבי ההורים הביולוגיים שלך?

"לא ממש. עניין אותי להבין איך אישה מגיעה למצב שבו היא מוסרת את הילדה שלה. כשהייתי קטנה חשבתי לעצמי שהיא בטח ממש לא אהבה אותי, ובגלל זה היא דחתה אותי, וכמובן שאלו מחשבות איומות בשביל ילדה. לכן בחרתי באופן פעיל שלא לחפש אותה, זה פשוט נראה לי כואב מדי. אם זה היה תלוי בי, לעולם לא היינו נפגשות".

אלא שיום אחד, כשהומס הייתה בת 31, היא קיבלה שיחת טלפון בלתי צפויה מאימה הביולוגית. "זה היה כל כך מוזר. במשך שנים הייתי דרוכה לקראת הרגע הזה שבו נדבר, אבל מהצד השני של הטלפון דיבר אליי קול זר, כמעט חייתי. זה גם היה מבלבל, כי למרות שתמיד ידעתי שאני מאומצת - פתאום הבנתי שאני לא מי שחשבתי שאני, שבעצם אין לי מושג מי אני. זה גרם לי לרצות להבין כמה ממני הוא תוצר של הסביבה שגדלתי בה, וכמה הוא תוצר של הגנים של האנשים האלה שלא הכרתי כל החיים שלי".

את סיפור המפגש עם הוריה הביולוגיים פירסמה הומס בשנת 2004 ב"ניו יורקר", בשורת מאמרים שמאוחר יותר הפכו לרומן אוטוביוגרפי מצליח תחת השם הלא־מרומז "בִּתהּ של המאהבת". ברומן היא מתארת את הפער העצום בין האופן שבו דמיינה את ההורים הביולוגיים שלה - כאנשים חכמים ומרשימים, בני מלוכה כמעט - ובין המציאות, שהייתה, אפשר לומר, ההפך המוחלט. אימה התגלתה כאישה חולנית במצב נפשי קשה, תלותית וחרדתית ומרוכזת בעצמה, בעוד אביה בכלל התכחש לכך שהיא בתו וחייב אותה לעבור בדיקות די־אן־איי.

"אני חושבת שהייתה לאמא שלי איזו פנטזיה שהיא תמצא אותי ואז שתינו נתחבר עם אבא שלי, ונחיה כולנו יחד באושר לנצח. אבל הוא היה נשוי, עם משפחה משלו, והוא בכלל לא רצה קשר אליה או אליי. הפנטזיה הזאת היא בעצם החיים שמעולם לא היו לה".

הצלחתן לבנות איזושהי מערכת יחסים?

"הקשר איתה היה מורכב. היא הייתה אדם נרקיסיסטי וקשה, שלא מצליח לראות אף אחד אחר. לא הייתה לה היכולת להיות אמא, גם לא בשלב הזה שאני כבר הייתי אדם מבוגר ובעצם לא הייתי זקוקה ממנה לכלום. אז במשך תקופה החלפנו מכתבים ודיברנו בטלפון, אבל בשלב מסוים היא חלתה במחלת כליות, ולא סיפרה לי. בסופו של דבר הקשר בינינו נותק, וקצת אחרי זה היא מתה, בגיל 60".

למה היא לא סיפרה לך שהיא חולה?

"יש לסיפור הזה הרבה גרסאות. מה שאני חושבת שקרה זה שהיא ביקשה מאבא שלי שיפנה אליי ויבקש ממני שאתרום לה כליה, כי היא פחדה לבקש ממני בעצמה. הוא לא עשה את זה, למרות שאמר לה שכן, ובסוף היא מתה מתוך מחשבה שאני סירבתי לתרום לה כליה, בזמן שאני בכלל לא ידעתי שהיא חולה. אני מאמינה שבגלל זה היא ניתקה איתי את הקשר, כי היא חשבה שאני לא מוכנה להציל את חייה".

הגברים הפריבילגים לא אשמים

לאורך השנים העדיפה הומס שלא לענות במפורש על שאלות בנוגע למיניותה; הסבירה שהיא "לא אוהבת תוויות". זאת למרות שהייתה בין התסריטאיות של סדרת הטלוויזיה הלסבית "ישנן בנות" (The L Word), שיתפה פעולה עם הבמאית הלסבית רוז טרוש, ושילבה בכל אחד מספריה לפחות דמות אחת על הספקטרום ההומו־לסבי.

היום, בגיל 56, הומס מתגוררת בניו־יורק עם בתהּ ג'ולייט בת ה־14, שהיא מגדלת יחד עם בת הזוג שלה. היא מלמדת כתיבה באוניברסיטת פרינסטון, כותבת תסריטים לטלוויזיה ומשחררת רב־מכר פעם בשלוש שנים בערך. בקרוב יתפרסם אוסף סיפורים חדש שלה, "ימים נוראים", שכמו "סלח לנו", גם שמו שאוב ממסורת התפילה היהודית. "יום כיפור זה החג האהוב עליי", היא מתוודה. "כל חג שבו אני יכולה לחזור בתשובה ולהגיד סליחה - אני בפנים".

"סלח לנו" מוצף ברפרנסים יהודיים - החל ממסיבת בר־מצווה בכפר אפריקני ועד מלחמות חורמה על מתכונים של קניידלך - אבל לא נראה שהומס תצטרף בקרוב לרשימה המתארכת של סופרים יהודים־אמריקנים שכותבים על ישראל, במה שהפך לאחת האופנות הבולטות של השנים האחרונות. "זה נראה לי קצת מוזר", היא אומרת על עמיתיה. "נתן אנגלנדר הוא מעין ישראלי־אמריקני, אז החוויה הזאת באמת שייכת לו. אבל לגבי כל השאר - זה לעמוד מבחוץ ולכתוב על מקום כאילו אתה מכיר אותו מבפנים. הרי אין לנו באמת מושג לגבי ישראל. וחוץ מזה, אני כל כך שקועה במציאות באמריקה - למי יש בכלל זמן להרים את הראש ולבחון מה קורה במקום אחר?"

הטלטלות במציאות באמריקה באות לידי ביטוי בכתיבה שלך?

"זה דוחף את הכתיבה למקומות קיצוניים יותר, גם בלי שאני מתכוונת. וזה מוציא אותי מדעתי, כי אני לא רוצה לכתוב בתגובה למה שקורה בעולם, ומצד שני אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הדברים שרואים בטלוויזיה בשביל להתפנות לכתוב".

אני מניח שגם שלטון התקינות הפוליטית בארה"ב לא עושה לך חיים קלים.

"אף פעם לא הסתדרתי עם הפוליטיקלי־קורקט. זה חשוב להיות רגיש לזהויות, לתרבויות, אבל יש הבדל גדול בין זה ובין מה שקורה היום. כי בשלב מסוים זה הופך פשוט לצנזורה מוסכמת מראש. אני בטוחה שהכוונות מאחורי זה הן טובות, אבל לא נראה לי שזה עוזר לנו להבין אחד את השני טוב יותר. זה לא מוביל לשינוי, כולנו רק מתבצרים מאחורי העמדות ההו־כה צודקות שלנו".

קשה להגיד שזה לא מוביל לשינוי. את לא רואה קשר בין העיסוק המוגבר בזהויות ובין קמפיין MeToo# למשל?

"יש בהחלט קשר, אבל גם קמפיין MeToo# מביא איתו הרבה סכנות. למרבה הצער, כשמפרקים חומה, הניואנסים הולכים לאיבוד. יש הבדל עצום בין לאנוס מישהי ובין להגיד

 לה משהו לא במקום. ברור שכל ההתנהגויות האלה אסורות, אבל זה קריטי להתעקש על ההבדלים ביניהן. בשיח שמתקיים היום, באופן שבו אנחנו עושים 'אאוטינג' לאנשים כל שני וחמישי, אנחנו לא נותנים בכלל מקום לתחום האפור. וצריך לזכור שתרבות פועלת הרבה פעמים דווקא בתוך התחום האפור הזה. אני כמובן ערה לחוסר השוויון שיש היום בשכר, ואני בעד שנשים לא יוטרדו, ושקולות מכל הסוגים יישמעו. ובמקביל - אני מאוד אוהבת גברים, ואני לא חושבת שאפשר פשוט לחבוט בהם כל הזמן. זה לא הוגן.

"הדבר המעניין בעיניי - ואני מניחה שאני אחטוף על האמירה הזאת - זה שלעיתים קרובות לגברים, בגלל שהם רואים את העולם מנקודת מבט פריבילגית, אין בכלל מושג איך אנשים אחרים חווים אותו. אבל זו לא אשמתם".

כי הם כאלה סתומים?

"אתה אמרת!" היא צוחקת. "בסופו של דבר זו שאלה של איך אתה מלמד אנשים להיות רגישים, איך להצליח לראות את העולם מנקודת מבט אחרת. וזו בדיוק העבודה של סופר או של מורה או הורה - ללמד אנשים להיות יותר מודעים אחד לשני. אבל לחזור ולהגיד שוב ושוב שכל הכוח נמצא אצל גברים ושגברים הם מניאקים, זה מגוחך".

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".