"אלינור אוליפנט ממש בסדר": ברידג'ט ג'ונס פוגשת את ג'יין אייר

אלינור אוליפנט היא רווקה מוזרה ובודדה בת 29. עד כמה בודדה? פרט לאנשי שירות לא ביקר איש בביתה למעלה משנה. סדר יומה קבוע, הוא כולל עבודה משרדית בבוקר וצפייה בתוכניות האהובות עליה בערב. בסופי השבוע היא מתפנקת על וודקה ופיצה קפואה מהסופר ונראה שכך זה יכול להמשיך לנצח, כשהבדידות והמוזרות מולידות זו את זו ברצף כביצה מקולקלת ותרנגולת מוחרמת.

סדקים מבורכים נבקעים בעולמה של אלינור בעקבות שני אירועים: התאהבות ילדותית וחסרת פשר בסולן להקת רוק צעיר וחתיך, והתיידדות עם גיק טוב לב ממחלקת המחשבים במקום עבודתה, הנרקמת סביב עזרה שהם מושיטים לזקן שנפל לידם ברחוב ונזקק לאשפוז. בזכות כוכב הרוק היא משבחת את מראהּ; בזכות החננה מהדיגיטל היא מפשירה את ליבה.

וית'רספון. בקרוב בתור אלינור אוליפנט(צילום: רויטרס)

"אלינור אוליפנט ממש בסדר" הוא רומן הבכורה של גייל האנימן הסקוטית, שנתגלתה בתחרות כתיבה. עד קצה האופק של גוגל לפחות, הביקורות עליו טובות עד משתפכות, וכבר נמסר כי הוא בדרך להפוך לסרט קולנוע עם ריס וית'רספון. אכן, הספר הזה מכיל את כל מה שאנשים אוהבים לאהוב: מחד, גיבורה בעלת סממנים אספרגריים מובהקים (ייתכן שאלו הם רק תוצאה של בדידותה המתמשכת וההתעללות שעברה בילדותה, וייתכן, כפי שנרמז, כך נולדה), וכמקובל בז'אנר טחון זה, החומה שסביבה תיסדק על ידי אהבתם של האנשים הפשוטים. מאידך, זהו צ'יק-ליט מובהק, מסע מייק-אובר חמוץ-מתוק (הכולל הסרת שיער ערווה כבר בעמוד 12; שיא עולם בספרות, ככל הנראה), ואחריו גם איפור בקניון, מספרה, שופינג, טיפוף על עקבי־חתול וכל הפופ הזה. האנימן רוקחת פנימה גם דמות של אמא משוגעת וסצנת שריפה איומה, והנה לנו "ברידג'ט ג'ונס פוגש את ג'יין אייר".

הדילמה המרכזית ברומן, כאמור, היא הבחירה הקלאסית בין הידיד הפשוט והמקסים לבין הגבר הנחשק והטמבל (מתי תפקח אלינור את עיניה ותראה שמה שהיא צריכה נמצא כבר לידה?! שואלת הקוראת את עצמה תוך שהיא מחסלת חבילת גלידה לבדה במיטה, לבושה בפיג'מת הארנבונים שלה). כאן אנחנו כבר יכולים להניח את הספר במדף של "נשים (ספקטרומיסטיות) קטנות", או "המקרה של ג'יין אוסטן בשעת לילה מאוחרת כשעיקצצה לה השעווה במפשעות".

דמותה של אלינור אוליפנט נעה בחוסר עקביות בין תמימות ובורות לבין אבחנות חדות. לפעמים אין לה מושג איך אומרים שלום כמו שצריך, ואז, לפתע, היא מתפייטת: "...החל שחרור להפגין את יכולותיו בקרבת מקום, שירתו מפוארת כל כך עד שהייתה כמעט וולגרית", תיאור שאינו הולם את רמת אטימותה. במקום אחר, מיד אחרי שהיא מספרת שלא ידעה כי שירותים אינם נקראים "בית שימוש", קובעת אלינור, על עמיתה בתור לשירותים, כי "האיפור שלה היה נחשב לעדין רק אילו נועד להופעה על בימת הרויאל אלברט הול". הסופרת, כך נראה, שכחה שהתחייבה לממדי האינטליגנציה הרגשית של הגיבורה כשבחרה לכתוב בגוף ראשון. היא משתמשת באלינור לצורכי ביקורת חברתית – על טלוויזיה, על חינוך, על מזון - ותובנות סטנד־אפ נשי נוסח: "אני באמת חושבת שחולצות בטן צמודות מתאימות בעיקר לנשים מתחת לגיל עשרים וחמש" או "לא יכולתי לדמיין איך מטיילים אל מקורות הנילוס או מטפסים על סולם כדי לבדוק תקלה בתוך מאיץ חלקיקים בעקבי חתלתול ובגרבונים של עשרה דנייר".

האנימן, עם זאת, אינה נטולת כישרון. מבעד למניירות ולחוסר האחידות, ניכר כישרון כתיבה שבטח עוד יזכה לבמה בשלה יותר. אלא שרק אנגלופיל מומחה יכול לצלוח את התרגום העברי ללא הערות וביאורים, שהיעדרם צורם כאן. "על פי מראהו ותכולת סל הקניות שלו הערכתי שסמי מעדיף את ה'דיילי סטאר' על פני ה'דיילי טלגרף'", מעידה אלינור על סמי הקשיש, והקורא החרוץ נדרש לנסות לברר את ההבדלים בין היומונים הבריטיים, ששופכים, מן הסתם, אור על הדמות. בביקור אצל אמו של ריימונד מוגשות לאלינור "עוגיות וגון וילס". כמו במקרים רבים, גם כאן הוחלט שלא לתרגם את שם העוגיות – שהוא כמובן רלוונטי ומעניק צבע ומשמעות לסצנה. אם זו אכן עמדה בתרגום – מדוע לא לכתוב פשוט את שם העוגיות באנגלית, במקום לגרום לקורא העברי לבהות בצירוף העיצורים ולתהות מיהו ג'ון ממחוז ויילס. גם כאן, על הקורא חסר ההשכלה בתת־התרבות הבריטית, ובתחום המתוקים האנגלים בפרט, לאתר בעצמו את המקורות שיספרו לו על עוגייה זו, שהיא זולה, צעקנית ומתוקה מדי.

"אלינור אוליפנט ממש בסדר", גייל האנימן, מאנגלית: הדסה הנדלר, כתר, 350 עמודים

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".