ביקורת סרט - "חוטים נסתרים": קולנוע עילית
פול תומאס אנדרסון עשה את זה שוב. סרטו החדש "חוטים נסתרים" הוא יצירת מופת על מעצב אופנת עילית ויחסיו המורכבים והלא צפויים עם המוזה הצעירה שלו. זוהי אחת ההופעות הטובות של השחקן דניאל דיי לואיס ואולי ההזדמנות האחרונה לצפות בו בקולנוע
באחת הסצנות הזכורות ב"ורטיגו" (1959) של אלפרד היצ'קוק הבלש סקוטי (ג'יימס סטיוארט) לוקח לחנות בגדים את ג'ודי (קים נובאק) ובוחר עבורה בגדים. זו, כמובן, יותר ממחוות אהבה של גבר לאהובתו הצעירה. ג'ודי הייתה בעבר הלא רחוק "מדלן", האישה המסתורית שאחריה סקוטי עקב ושבה הוא התאהב. "התאבדותה" של מדלן, חלק מתרמית פלילית שתוכננה על ידי אדם בשם אליסטר, הובילה לקריסתו הנפשית של סקוטי. כעת, כשהוא מצא את ג'ודי המזכירה לו את אהובתו המתה, הוא נחוש להפוך אותה למדלן. צעד אחר צעד, כמו נחש בריח הכורך עצמו מסביבה, הוא מעוצבת כאוביקט הפנטזיה שלו ובכך הוא מקרב אותה למותה. בעוד סקוטי בוחר עבור ג'ודי את הבגדים של מדלן, כל שהיא יכולה לעשות הוא לשלוח מבט של תחינה נואשת לעזרה לעבר המצלמה, לעבר הצופים.
ברקע של "חוטים נסתרים" (Phantom Thread), סרטו החדש והנהדר של פול תומאס אנדרסון, נמצאת דינמיקה דומה בין אומן והאישה שמהווה עבורו מוזה. הגיבור, ריינולדס וודקוק (דניאל דיי לואיס), מעצב אופנה מהולל בלונדון של שנות ה-50, נמצא במה שנראה כמוקד השליטה של עולם שבו נתונות למרותו נשים. נדמה כי הפרפקציוניזם יוצא הדופן שלו עומד לכתוש את האישה הצעירה שאיתה הוא מפתח מערכת יחסים רגשית-יצירתית. המלצרית אלמה (ויקי קריפס), מי שהיגרה לא מכבר מאירופה שלאחר המלחמה, נראית כמו טרף קל מידי לגבר הדומיננטי והמצליח. אך העלילה צופנת לא מעט הפתעות.
לעוד ביקורות קולנוע:
אם נשתמש ב"ורטיגו" כמודל לבחינת הדינמיקה של יחסי יוצר-מוזה ב"חוטים נסתרים", הרי שהחריגות ממודל זה מעניינות במיוחד. השתלטנות והאובססיה בעלת הממד הסדיסטי נחשפת כמכילה גוונים נוספים. הדימוי של האישה כקורבן פאסיבי הנתון לשליטת הגבר מתערער. מערכת היחסים הלא מאוזנת מתגלה, בהדרגה, כסוג של מחול מורכב וייחודי בו שני הצדדים פועלים זה מול זו. נדמה כי יותר מכל סרט שעלה על המסכים בשנה האחרונה, וגם בהשוואה למקבץ יוצא הדופן של סרטי איכות המוקרנים בימים אלו בישראל, "חוטים נסתרים" הוא סרט שיתגמל בצפיות חוזרות ויצדיק עיון מעמיק עוד שנים רבות.
דמותו של וודקוק שואבת לא מעט השראה ממעצבים ידועים כמו צ'ארלס ג'יימס הבריטי וכריסטובל בלנסיאגה הספרדי - שני אומנים שהגיעו לשיאם בשנות ה-50 וה-60. בית האופנה של וודקוק נמצא בלונדון ומוצג כממלכה שבה השליטה המוחלטת היא של האדון-היוצר. לצדו אחותו סיריל (לסלי מנוויל) המנהלת את הממלכה בהתאם לצרכיו.
המנגנון הפסיכולוגי של וודקוק - וגם זו נקודת השוואה משמעותית להיצ'קוק - קשור ליחס עמוק בצורה חריגה לדמות אימו המנוחה. אין ספק שאחותו מגלמת פונקציות המהדהדות לדמות האם המאפשרת לאומן-ילד ליצור. אך יש מרכיב נוסף שנדרש ואותו היא לא יכולה לספק - מרכיב התשוקה הנסתרת לאם, ולמושא האהבה הנשי שבמקרה של וודקוק לא יכול להיות מופרד מקיומה של מוזה. בתחילת הסרט נפלטת מהממלכה בת זוג קודמת, והצורך בחלופה יבוא על סיפוקו כאשר וודקוק יפגוש את אלמה.
כמובן שהדברים אינם כה פשוטים. הדינמיקה המורכבת שתתפתח בין השניים צריכה להיות מובנת מול זרם המעמקים הפסיכולוגי של היחסים. האתגר הוא לתת ביטוי מורכב ומעודן לרובד נסתר זה, ולאופן בו הוא מקנה למערכת היחסים המשתנה תוקף שהוא בה בעת חמקמק אך גם מנומק להפליא. כמו הפרסונה היצירתית והדינמית של אנדרסון גם כאן האופי המשתנה של פני השטח נשען על ממד מתמשך.
סרטו הקודם של אנדרסון, "מידות רעות" (2014), עיבוד סהרורי לספרו של תומאס פינצ'ון עם לא מעט השראה מ"שלום לנצח" של רוברט אלטמן, זכה לתגובות מעורבות. מול האופי הממוסטל (בכוונת מכוון כמובן) של הסרט הקודם, קשה שלא להתפעל מהדיוק יוצא הדופן של "חוטים נסתרים". אנדרסון עובר עוד שלב במה שמתגלה כקריירה מגוונת בדיאלוגים עשירים עם העולמות התמאטיים והסגנוניים של במאי-על: סקורסזה ("לילות בוגי"), אלטמן ("מגנוליה"), קובריק ("זה ייגמר בדם") וכעת מותחני הרומן הגותי של היצ'קוק.
שלושת השחקנים הראשיים מבצעים עבודה הראויה לציון מיוחד. על כישוריה של מנוויל מעידה העובדה שהיא שיחקה עד היום בשבעה סרטים של מייק לי. מי שלא אחת ביצעה עבורו דמויות המורכבות משכבות של נוירוטיות והעדר ביטחון עצמי מגלמת ב"חוטים נסתרים" דמות מאוד שונה. במבט ראשון נדמה כי חייה של סיריל סובבים סביב צרכיו של אחיה, אך המשחק המדויק של מנוויל מגלה עמדת שליטה משמעותית.
קריפס בת ה-34 היא תגלית. שחקנית ממוצא לוקסמבורגי-גרמני שעד היום היו לה הופעות ספורות ומוגבלות בקולנוע דובר אנגלית. אנדרסון ראה אותה בסרט הגרמני "החדרנית לין" (2014) – מעין דרמה קומית על חדרנית בבית מלון, שנוהגת לצותת מתחת למיטות לאורחים, ושנכנסת לסוג של מערכת יחסים עם "מלכת סאדו". כאן היא מתמודדת, באופן מעורר התפעלות, עם מי שנחשב לשחקן המוערך ביותר בדורו. בעוד מנוויל מועמדת לאוסקר המשנה ודיי לואיס לפרס השחקן, היעדרותה של קריפס מהמועמדויות לפרס השחקנית נראית מאוד לא מוצדקת.
אחרון חביב הוא דיי לואיס, מי שפרץ ב"מכבסה יפיפייה שלי" (1985), ומאז זכה במספר שיא של פרסי אוסקר (על "כף רגלי השמאלית", "זה יגמר בדם" ו-"לינקולן"). בשנים האחרונות דיי לואיס בוחר בקפידה את הופעותיו כך שחולפות כארבע שנים בממוצע בין סרטיו. ב"חוטים נסתרים" הוא פעל בשיתוף פעולה חריג עם אנדרסון, הן בכתיבה התסריט והן בשליטה שניתנה לו על עיצוב הבית של וודקוק לפרטי פרטיו. אך זהו, כפי שהוא הכריז לאחרונה, הסרט האחרון שבו הוא ישחק. אולי זו הזדמנות אחרונה לראות שחקן ענק באחת ההופעות המורכבות של הקריירה המפוארת שלו.
