נסיעה עם הכמעט פסי–כו–לוג
"לא פעם אני אוהב להשתעשע בהרהורי פרישה. תאר לך אותי יושב מול הים עם חבורת פורשים כמו אולד אלטון, ברברה, יוסי בניון, שרה, זובין. לא כיף?". האזינו לשלמה ארצי מקריא את הטור המתפרסם מדי יום ו' ב"ידיעות אחרונות"
הפה הגדול / "אתה יודע, יונתן", אמרתי לבן שלי, "למילים יש כוח לפוצץ את הראש למדינה המטורללת הזאת שעסוקה בחוק הפולני המביש, בגירוש מעורר המחלוקת של מבקשי המקלט ובהקלטה המשעשעת מלפני תשע שנים של אשת ראש הממשלה, הלא היא שרה הפסי־כו־לוגית".
"בטח שאני יודע", אמר יונתן בני בן ה־28 שמסיים עוד מעט שנה שלישית בפסיכו־לו־גיה ובפילו־סו־פיה.
"ואתה יודע, יונתן, שיש בינינו אנשים שכשבא להם לפלוט דעה לא מבוקרת הם לוקחים נושא, בדרך כלל פוליטי או גזעני ועושים בו כבשלהם ועם השוואות. והכי מזעזע? זה עם השואה והנאצים. ממש אינפלציה. כי זו חרב בלב האומה".
"ומה הלאה?" שאל יונתן שנהנה מהתיאור שלי.
"הלאה זה הפולטיקאים והתקשורת (ציידי המילים, אני מכנה אותם) שיקפצו לעשות מזה הון פוליטי או רייטינג. התקשורת למשל תגדיל את זה, תשסה אנשים זה בזה, עד ש... המילים שוקעות ואודרוב, לפה הגדול הבא".
"אז זה נקרא התניה ועל זה אני נבחן עכשו בסוף הסמסטר", אמר יונתן כשעקף אותנו בדיוק אופנוע מהיר ובהתניה הורדנו את הראש כאילו זה מטוס.
"טוב, ספר לי", ביקשתי.
שתי התניות ופרישה / ההתניה הראשונה היא בגירויים שאנחנו מגיבים אליהם ברפלקס, הסביר לי הבן שלי. כמו למשל שכלב מגיב לאוכל בהזלת ריר. אז כשמראים לו כמה פעמים גירוי ניטרלי כמו אור בזמן האוכל, אז הוא מתחיל להזיל ריר כשהוא רואה את האור, לפני שהאוכל מגיע.
ההתניה השנייה נקראת התניה אופרנטית. זו התנהגות שבמידה שהתוצאות שלה חיוביות, יש סבירות שהיא תופיע שוב. למשל ילד שצורח שהוא רוצה ממתק בסופר־יודה וההורה שלו נותן לו, סביר להניח שהוא יעשה זאת שוב בפעם הבאה.
"ומה ההבדל בין השתיים?" שאלתי .
"עזוב", אמר יונתן. "זה מסובך. אבל בגדול כל מה שתיארת על יחסי כותב הפוסטים, הפוליטיקה והתקשורת – זו התניה".
"אתה חושב שהקוראים שלי יתעניינו בזה?" שאלתי.
"לקוראים יש ממילא את ההתניות הקבועות שלהם, כמו ההתניה שלך שכל פעם שמישהו מדבר על פרישה זה מדליק אצלך נורה אדומה", חייך יונתן בממזריות.
אולד אלטון / יונתן צודק. פרישות של אמנים מדברות אליי. וממש באותו יום ייללתי קצת כשקראתי שאלטון ג'ון פורש. גם כי איזה כישרון ואיזה שירים מהממים, מבלו אייס ועד לרוקט מן, וגם כי הייתי בהקלטה שלו באולפן, בשנות ה־70. כן. בזיכרוני העמום אלטון ג'ון הוציא אז את "יור סונג" וכל אנגליה ריכלה על ההומו הצעיר (לא זוכר אם הוא כבר יצא מהארון) שקורע את הממלכה לפחות כמו הביטלס. "אולד אלטון", כינה אותו בחיבה דיק ג'יימס, המפיק היהודי הקירח המקסים שלו ושלי באותם ימים, למרות שאלטון לא היה זקן, אלא צעיר רענן וחד (אפילו בלי פאה נוכרית עדיין).
"אז הוא פורש באמת?" שאל יונתן.
"בההתחלה כתבו שכן. אבל אחר כך הסתבר שהתקשורת ניפחה את זה לגמרי. כלומר, הוא יפרוש (אולי) בעוד שלוש שנים, שנהיה בריאים טפו־טפו, אחרי שיסיים טור של 300 הופעות.
"אז סתם ייללת", אמר יונתן .
"אבל אתה יודע שברברה סטרייסנד פרשה השנה?" צחקתי וזמזמתי את "פיפל".
לא זובים ולא יער / ככה נסענו, האב והבן ורוח הגשם ברביעי שעבר בערב, ואני סיפרתי ליונתן חלום שרק פס־יכו־לוג מתחיל כמוהו יכול אולי לפתור עבורי: הייתי תקוע עם כמה חברים בלב איטליה המערבית. לא היה לנו ווייז ולא ידענו לאן לנסוע. היה חושך מצרים מסביב (או חושך איטליה). "קח ימינה, קח שמאלה", זרקו החברה עצות שנשמעו מהז'רגון הפוליטי.
האמת היא שכל מה שעניין אותי באותו רגע של היתקעות זו הידיעה שזובין מהטה יפרוש בקרוב. אבל מי זה זובין? שאלתי את עצמי לפתע בחלום. אחר כך התעוררתי בבעתה. זה היה רק חלום. לא זובים ולא יער.
"זה חלום שמשדר לך שאולי אתה מנסה לצאת ממקום מסוים שנקלעת אליו לאחרונה", הסביר יונתן ושאל, "תגיד אבא, הבחירה באיטליה בחלום היא שרירותית או שהיה לך באמת מקרה של אובדן דרך ליד איזו פיצרייה?"
"לא זכור לי", אמרתי, "מה שכן, פעם זובין מהטה ניצח עליי בהופעה למען החזרת גלעד שליט והוא באמת פורש מהפילהרמונית".
הזכייה הקטנה / "אתה יודע ששרה עשתה בי־איי ואם־איי. והיא פסי־כו־לו־גית", הרמתי את קולי בהתניה לאור הקלטת.
"אתה לא צריך לצעוק", לחש יונתן, "ויאללה, בוא נמלא לוטו", הציע (בהתניה ישנה) כשראינו את את הבודקה שבה היינו מגרדים חיש־גדים כשהיה קטן.
"אני עם זה גמרתי", אמרתי.
"מה קרה?"
"מילאתי כרטיס לוטו בתקווה לזכות ב־50 מיליון והרמתי רק 40 שקל מסכנים".
"כמה השקעת?" שאל הבן.
"100 שקלים".
"וזה נקרא להידפק? זכית ב־40 אחוז. הרי יכולת להפסיד הכול".
איש עם דלקת בעין / "אתה יודע כמה אנשים עם דעות מטומטמות ולא לרוחנו אנחנו מוכנים לקבל כיום בפוליטיקה, ברדיו ובטלוויזיה? כאלה שבחיים לא היינו מסכימים לנהל איתם שיחה של חמש דקות בלייב בסלון", אמרתי ליונתן כשחיפשנו חניה.
"זה שאתה בכלל עוד בוהה בטלוויזיה, זה הפאק שלך", אמר.
"טוב בוא נתרכז בחניה", אמרתי וסיפרתי לו שמה שמעצבן אותי לאחרונה זו העובדה שהאדמה הקדושה שברא הקדוש ברוך הוא, הופקעה מאיתנו על ידי הרשויות העריצות, ואנחנו מסתובבים חצאי ימים כמו אהבלים למצוא לנו מקום לרכב.
"אבל", המשכתי לספר לו, "יש גם לפעמים אור בקצה החניה והמנהרה. עובדה. הגעתי לפני שלושה שבועות למגרש חניה קטן ולאיש טוב עם דלקת קבועה בעין שמאל (שהוא מגרד אותה בלי הפסקה) שסידר לי את המקום הכי טוב להחנות בתל־אביב.
"וואלה?" הימהם יונתן .
"כן. ונתתי לו בפעם הראשונה 50 שקלים במקום 30, בעיקר מפני שפחדתי שידביק אותי בדלקת שלו בעיניים כשייתן לי את העודף. ומאז בהתניה אני נותן לו 50 שקלים קבוע. הוא כל כך מאושר שזה עושה לי את היום.
"אז זו בדיוק התניה לאושר", קבע יונתן הכמעט פסי־כו־לוג.
המעודד הקטן / "אתה באמת אדם מותנה לאללה", אמר לי יונתן אחרי שמצאנו חניה, השתרענו במסעדה, והתחלתי להזיל ריר על הצ'יפס. "וחוץ מזה, תירגע, אלטון לא פורש וברברה פעם נתנה לך נשיקה בהופעה, אז מה אתה מבלבל לי את המוח?"
"אולי כי לא פעם אני אוהב להשתעשע בהרהורי פרישה", הגבתי, "תאר לך אותי יושב מול הים עם חבורת פורשים כמו אולד אלטון, ברברה, יוסי בניון, שרה, זובין. לא כיף?"
"השתגעת? מה תעשה בלי הופעות?" הזדעק בני, "אתה שר 50 שנה. מפוצץ קופות ובשבילי אתה בכלל חסר גיל. תראה את פדרר ותמשיך להופיע פליזז", ניחם ועודד.
"איזה מזל שאני מממן לך את הלימודים בפסי־כו־לו־גיה ואתה דמות מעודדת בחיי", אמרתי והוספתי, "אתה יודע שבזמן שאנה פרנק הסתתרה במרתף שלה באמסטרדם, ליד התעלה, אמי הסתתרה בלאגר באושוויץ שבפולין כדי שלא ירקחו ממנה סבון?"
"נו, מה הקשר?" אמר יונתן.
"הקשר הוא בעניין ההשוואות שהסעירו את המדינה לפני שבוע", עניתי.
"אה, אתה עוד שם?" צחק יונתן שלי, "אני חשבתי שלפחות מזה פרשנו מזמן".
אחר כך אכלנו צ'יפס ובהתניה הזמנו מתוקים וקפה ובדרך חזרה שרנו בקולות את "גוד ביי ילו בריק רואד" של אלטון ג'ון וההתניה הייתה ברורה.
הטור התפרסם ב"ידיעות אחרונות", במוסף "7 ימים"
לפנייה לכתב/ת 
