ביקורת סרט - "אהבה חסרה": מרגיז את פוטין בדרך לאוסקר
ילד שנעלם והוריו המסוכסכים שמחפשים אותו נמצאים במרכז "אהבה חסרה", סרטו החמישי והמצוין של אנדריי זוויאגינצב. כמו סרטו הקודם "לווייתן", גם הפעם הבמאי מציג דיוקן חסר רחמים של רוסיה המודרנית. וגם הפעם, למורת רוחם של השלטונות שסולדים ממנו, הוא נוסע לייצג את המדינה באוסקר
כבר בסרט הביכורים המרשים של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב, "השיבה" (2003), הוצג התא המשפחתי כמטאפורה לחברה הרוסית בעידן הפוסט-קומוניסטי. שם זה עלה דרך סיפור עם קונוטציות מיתיות-דתיות על אב נעדר ששב לפתע להיות נוכח בחיי משפחתו, ובמיוחד בחייהם של שני בניו, שמעולם לא הכירו אותו. עתה, בסרטו החמישי והמצוין, "אהבה חסרה" (Loveless), הזיהוי הזה עולה ביתר תוקף.
לכאורה זהו עוד סיפור משפחתי עגום על זוג שגרתי מהמעמד הבינוני שעומד בפני גירושים ועל השפעתה של הסיטואציה הקשה על בנם היחיד בן ה-12. בפועל הסרט מציע דיוקן נוקשה וחסר רחמים של רוסיה המודרנית, וגיבוריו חיים בעולם נטול שמץ של חום ואהבה - דיספונקציונליות רגשית שעוברת מדור לדור וגובה את קורבנותיה.
כבר בנקישות הפסנתר החדות הפותחות את הסרט מכניס אותנו זוויאגינצב לאווירה של אבדון מתקרב. בהמשך אנו מתוודעים לבוריס (אלכסיי רוזין) וז'ניה (מריאנה ספיבק), שנישואיהם קרסו, אף שהם ממשיכים להתגורר יחד בדירתם המוסקבאית (בתחילת הסרט אף מגיע זוג לבחון את הדירה שאותה הם מעמידים למכירה). התיעוב ההדדי שהם חשים זה כלפי זה ניכר, והלב יוצא אל בנם, אליושה (מאטביי נוביקוב), שאימו במיוחד מפגינה כלפיו רגש סלידה. היא גם מודה שמעולם לא רצתה בו.
לעוד ביקורות קולנוע:
יום אחד, בעקבות ריב קולני בין הוריו, נעלם אליושה. סצנה מחרידה בעוצמתה הרגשית מגלה אותו מתייפח ללא קול בחדר האמבטיה, כשאימו יוצאת משם במהלך העימות עם בעלה וסוגרת אחריה את הדלת מבלי שתבחין בנוכחותו. המצלמה הולכת ומתקרבת אליו בעוד הוא מנסה להחניק את יבבותיו האילמות. היעלמותו הפיזית - נחטף? ברח? מצא את מותו בתאונה? - היא מבחינה זו שיקוף של היחס כלפיו מצד הוריו שנוכחותו בעבורם היא נטולת משמעות, ומהווה אפילו נטל.
המשטרה בסרט מוצגת כבלתי אפקטיבית לחלוטין. החיפושים אחר הבן נערכים על ידי מתנדבים עירוניים שחוקרים בכל כיוון אפשרי. אחד משיאיו של "אהבה חסרה" מתרחש כאשר בוריס וז'ניה מגיעים באישון לילה אל אימה, המתגוררת במרחק ניכר מהעיר, כדי לבדוק אם בנם ברח במקרה לשם. זו מתבררת כאישה איומה, ונוכחותה הרודנית רק מבהירה שהמרירות הרגשית והיעדר האהבה מפעפעים בין הדורות.
כמו "ילנה" (2011) ו"לווייתן" (2014) גם ב"אהבה חסרה" משרטט זוויאגינצב את המחיר הנורא שגובה הקפיטליזם הדורסני מרוסיה. זהו דיוקנה של מדינה שאינה מציעה עוד שמץ של תקווה לשינוי וחמלה. אחד הדימויים החותמים את הסרט מראה את ז'ניה רצה על גבי הליכון כשהיא עוטה אימונית בצבעי הדגל הרוסי ועליה כתוב "רוסיה". האם הריצה הזאת במקום, לשום מקום, מסמלת גם את גורלה של המדינה - שכמו גיבורי הסרט מחפשת את נשמתה?
סצנה קצרצרה ונטולת הסבר בסרט מתרחשת במסעדת יוקרה שבה נמצאים ז'ניה ובן זוגה. המצלמה מאמצת את נקודת המבט של דמות מסתורית, שזהותה אינה נחשפת, המבקשת מאישה צעירה בשמלה אדומה את מספר הטלפון שלה ואת שמה. האישה נענית, שבה אל שולחנה ואל הגבר שבחברתו היא סועדת, והאורח הבלתי מזוהה ממשיך לנוע במסעדה עד שהוא מבחין בז'ניה ומאהבה.
הסצנה הזו מטעינה את הסרט במידה של פרנויה, אך "אהבה חסרה" אינו מותחן מכל סוג שהוא. הנופים העירוניים הקודרים - בולט בהם בניין נטוש שבו אולי מתחבא הבן - הם דימוי לחברה הרוסית במציאות פוסט-קומוניסטית, אך גם מטפורה לעולם אכזרי (כמו זה שתואר גם ב"ילנה" ו"לווייתן") שהרגש נעדר ממנו, והוא ניצב על סִפה של אפוקליפסה – ואומנם הלחימה באוקראינה מהדהדת באמצעות החדשות, ברקע. זהו עולם שכמו נטש את ילדיו, עתידו (באופן מעט אירוני, הסרט נפתח בשנת 2012, שבה, על פי נבואת בני המאיה, עתיד היה העולם להגיע אל קיצו). בוריס וז'ניה נדרשים להתמודד עם תוצאות יחסם נטול האהבה לבנם, וזוויאגינצב מראה בסוף הסרט שמדובר בנתק רגשי מובנה.
זה שנים נתפסים סרטיו של זוויאגינצב כבד אדום בפני השלטונות ברוסיה. סרטו הקודם, "לווייתן", שעסק בשחיתות פוליטית, נתפס בעיניהם כאנטי-רוסי במפגיע, מה שלא עמד בדרכו - לידיעת הקוראת מירי רגב - להיות מועמדה של המדינה לאוסקר הסרט הזר. בעקבות הניסיון המר עם הסרט ההוא הופק "אהבה חסרה" ללא תמיכה ממסדית כלשהי – ושוב מוצא עצמו זוויאגינצב עם סרט ביקורתי חריף על ספסל המועמדים לפרס.
הפצתו של הסרט במולדתו התקיימה מייד לאחר הבכורה בפסטיבל קאן, בעיקר כדי למנוע תופעה של עותקים פירטיים (שפגמה בזמנו בהכנסותיו של "לווייתן"). הנה דוגמה לסרט שמצהיר כי לא הכול טוב ונפלא במקום שממנו הוא מגיע; ואם סרטו של זוויאגינצב עוסק בהיעדרה המוחלט של אהבה, הרי שהוא נובע מעמדה שהיא בראש ובראשונה הומניסטית – ורק אחר כך מציבה עצמה לפרשנות פוליטית וחברתית. בכך הישגו הגדול.
