טימברלייק החדש: כבר לא מגניב וחם, ועדיין פופ מצוין
באלבומו הראשון מזה חמש שנים "Man of the Woods", ג'סטין טימברלייק יוצא מאזור הנוחות שלו אבל לא מתרחק ממנו לגמרי. ככוכב פופ מזדקן בן 37, הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב מבלי להתחפש לצעיר עכשווי. רק חבל שאלבום הפופ-קאנטרי שלו עמוס ברצועות מיותרות
זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שטימברלייק חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-37 – גיל מופלג במונחים של עולם הפופ. "למה הוא מנסה עוד?!", זעקו מבקרים חוטאים בגילנות, שהרי מדובר בגיל שהאקט היחיד הראוי לו הוא העמסה על קרחון הנע אל עבר השקיעה. "למה הוא עושה ב-2018 מה שעבד לו ב-2008?", טענו כנגד "Filthy" סינגל הבכורה מהאלבום, שבאמת יותר ממזכיר את "Sexyback" – מבחינת אווירה, אטיטיוד וסאונד. ובכלל, מה יש לאיש הזה עוד לעשות פה, כמעט עשור לאחר שיאו, כשתנאי השטח הנוכחיים כוללים שמות צעירים, חמים וחצופים ממנו. "למה הוא מנסה להיות מגניב?", אומרים מקטרגיו תוך גלגול עיניים. וזה בדיוק העניין. שהוא לא. או לפחות לא צריך להיות.
טימברלייק איש משפחה וחוטב עצים
ייתכן מאוד שמדובר כאן במקרה של מוזיקאי שמבין את מקומו הנוכחי בז'אנר שפעם נמנה עם מוביליו, ובחר ללכת על נוסחה מוכרת וישנה שהוכיחה עצמה כמשתלמת עבורו - מוזיקלית, אופנתית ותדמיתית. אם זה פאתטי? אולי, אבל מה האופציות האחרות בעצם? לגייס מפיק אופנתי ונכון לתקופה ולנסות להישמע בכוח כמו מה שקולגות צעירים ממנו בעשור וחצי עושים באופן טבעי? מילא אם "מטונף" היה שיר רע, אבל הוא לא. להיפך, זה שיר מצוין, גם אם הוא לא בדיוק מתכתב עם הנכון, המגניב והעכשווי.
שיר מצוין גם אם הוא לא מתכתב עם הנכון, המגניב והעכשווי
ומכאן אפשר להבין את הבחירה שלו לפנות למחוזות הקאנטרי באלבום הזה, בשירים כמו "Say Something" (בו הוא מארח את אושיית הקאנטרי והפופ הדרומי, כריס סטייפלטון), או "Flannel" שהוא כל דבר פרט לפופ מצעדים. טימברלייק מספר בראיונות שמדובר באלבום האישי ביותר שלו, וזה בטח לא הפעם הראשונה שאומן מצדיק את השינוי הסגנוני שלו במהפכים אישיים. אבל במקרה הזה, גם אם מדובר במהלך שיווקי, ניכר שהוא לא לגמרי חוטא לאמת. זה נוכח גם ב-"Young Man" שסוגר את האלבום, ובו פונה ג'סטין אל בנו הצעיר עם שלל עצות אבהיות ממרומי גיל 37 (וכן, הוא עמוס קלישאות על קימה ונפילה ו"תהיה מי שאתה רוצה להיות", משל היה טימברלייק המבוגר מדבר אל עצמו הצעיר), וגם בשיר הנושא החמוד או ב-"Livin' off The Land" הפחות מוצלח, שעוסק ב"אדם אחד שעושה את המיטב" ומערב גם כנסייה בסיפור. נו, איש משפחה עכשיו. הבנתם את התרגיל.
הרגעים הפחות חזקים פה הם אלה שדווקא נמצאים בחלקו השני של האלבום, בהם הוא מנסה להישמע יותר מדי כמו גרסת תחילת האלף שלו ונכשל. נניח ב-"Breeze Off the Pond" הלא רלוונטי, או "Wave", טראק רפטטיבי ומעצבן, מופת לניג'וס תחילת מילניום מלפני 15 שנה. בכלל, לא ברור למה ב-2018 אלבום פופ צריך להכיל לא פחות מ-16 (!) קטעים, במיוחד כשחלקם לא יותר מפילרים שרק מנפחים את האלבום. כן, אנחנו מדברים עליך "Montana", או קטע המעבר "Hers". זו הנקודה הבעייתית העיקרית של אסופת השירים הגדולה הזו. היא, ובכן, גדולה ועמוסה מדי ויכלה בקלות להיות בת תשעה שירים בלבד.
לא צריך להסתכל בזלזול על ג'סטין טימברלייק כי לא הצליח להמציא את עצמו מחדש או ליצור סגנון חדש שידביק את כל הילדים המאגניבים. שלוש שנים בלבד לפני גיל 40, טימברלייק נכנס לקטגוריה שרובי וויליאמס נכנס אליה בסביבות 2010, של מוזיקאי פופ שכבר לא יכול לשאת את הז'אנר על כתפיו אבל גם לא נמצא במקום של להיעלם או להסתמך רק על להיטי העבר שלו. סוג של אדולט קונטמפוררי, מוזיקה עכשווית למבוגרים שכבר פחות מדברת לילדי דור המילניום. ג'סטין טימברלייק בן ה-30 פלוס לא מנסה להתחרות בילדים ובוחר במודע לא להתחפש בכוח למשהו מגניב ועכשווי מדי. לא קל להתבגר, בטח לא כשאתה כוכב פופ, אבל אם אתה עושה את זה מתוך מודעות ועם לא מעט חן זה יכול לעבוד. למזלו של ג'סטין, הוא ניחן בתכונות האלה.
