בלי קשקושים מיותרים: ההופעה של אלט ג'יי היא מיצג אומנותי
הם לא ידברו בין שיר לשיר ואפילו לא יתקשרו זה עם זה, אבל ההרכב הפופולרי אלט ג'יי מצליח לספק את הקהל, ובגדול. בעזרת להיטי ענק ומופע אור-קולי מרשים, הצפייה בהופעה החיה שלהם משולה לביקור במוזיאון. רגע לפני שהם באים ארצה, קבלו רשמים מהמופע ברומא
כמה דקות אחרי השעה 21:00 והקהל בהיכל "פפלאלוטומטיקה" שברומא שואג למראה וילון. אפשר להבין אותו. אחרי שמריקה הקמן המצוינת ירדה מהבמה, כמה אלפי האיטלקים השבעים ממופע החימום - אך עדיין רעבים לדבר האמיתי - נרגשים למראה כל סימן שיעיד כי אלט ג'יי, מההרכבים האלקטרוניים המובילים בעולם, יעלו לבמה בקרוב. אחרי שסיימו לצווח על אותו וילון השאגות מתגברות בשלב כיבוי האורות, מוסכמה אוניברסלית לתחילת המופע. אבל במקרה של אלט ג'יי, האורות הם חלק חשוב במופע לא פחות מהמוזיקה.
מדהים לחשוב כמה הספיק הרכב הפולקטרוניקה הפופולרי הזה לעשות בעשור בודד של קיום. מאז קמו ב-2007 ופרצו ב-2013 הספיקה חבורת הבריטים הצעירה לא רק לשלב באופן מושלם, אפילו טבעי סוף-סוף, בין רוק גיטרות ובין מוזיקה אלקטרוניקה למתקדמים (בניגוד למה שהיה נהוג להגדיר פעם במונח המאוס "נגיעות אלקטרוניות"), אלא גם ליצור שפה חדשה של פרפורמנס. ואת זה יגיד לכם מי שחווה הופעה חיה של אלט ג'יי, וחשוב שמי שטרם חווה יידע מראש: יותר משהיא הופעה במובן הקלאסי של המילה (קרי פולחן הערצה המוני עם סולן המשפריץ כריזמה ומתנה אהבה מטאפורית עם הקהל), חוויית הצפייה באלט ג'יי משולה לביקור במוזיאון.
מופע אור-קולי, קראו לזה בימים שבהם היו לוקחים אותנו לטיולים שנתיים בבית גוברין, דוחסים אותנו ועוד 40 קולגות למערת נטיפים ומפגישים אותנו עם מסכים ומשחקי תאורה. אלה, כמו התפאורה שתוחמת כל אחד מחברי הלהקה במעין תא מופרד משלו, הם שחקנים ראשיים במופע של אלט ג'יי, שמתפקד במובנים מסוימים כמו מיצג אמנותי.
מייד אחר כך מגיע "Something Good", שמתקבל בשאגות קהל אוהד במיוחד. כמוהו גם "Every Other Freckle", "Hunger of the Pine", "Tessellate" ו"Bloodflood" - כולם רגעי שיא עבור הקהל המקומי (שמשום מה בוחר בשירת מילות השירים על פני פיזוז לצליליהם – תגובה משונה, ויש לקוות שהקהל הישראלי יתנהג בהופעה מסוג זה יותר כמו במסיבה). ואז מגיע "Matilda" ומרים את כיפת האולם כמה מטרים למעלה, ו"Dissolve Me" העוקב מותיר את האנרגיות במקום שאליו הוביל קודמו.
זה מסתיים, כמתבקש, ב"Left Hand Free", אולי הלהיט הכי פחות אלקטרוני בקטלוג הלהקה (הרחב, יש לציין, במיוחד נוכח זמן הפעילות הקצר יחסית שלה), ואחרי הפסקה קצרה עד בלתי מורגשת מגיע "Breezeblocks". ופתאום נראה שגם הקהל המפרגן-אך-מאותגר-תנועתית מתחיל לפזז בקצב המוזיקה.
מצד אחד, כאמור, אלט ג'יי היא להקה שמרצה את הקהל. להיט רודף להיט בערב שמכיל לא מעט כאלה. מצד שני, לא מדובר כאן בהרכב מתחנף. פרט למילות ברכה באיטלקית בתחילת המופע, ג'ו ניומן, תום סוני גרין וגס אנגר האמילטון מבזבזים אפס אנרגיות על תקשורת ישירה ונותנים לשילוב בין התאורה, הצלילים והמראות המרצדים על מסכי הווידאו לדבר במקומם.