"מקבת'" בגרסה ללא מילים: תיאטרון למתקדמים

על פניו, המחשבה לקחת את שייקספיר וליטול ממנו את המילים, היא כמו לגזול מסופרמן את כוחות העל. כי מה יוותר לו, לאותו מחזאי שסימן ההיכר המזוהה עמו מכל הוא השפה הייחודית, ללא הטקסט? יתרה מכך, מה יישאר לשחקן המבצע את שייקספיר ללא המילוליות השייקספירית?

 

אם מזקקים את עלילתו הטרגית של "מקבת'" מבעד לקישוטי השפה, מתקבלת תוצאה טלנובלית-משהו: מכשפות מנבאות לגנרל סקוטי כי יום אחד יהפוך למלך סקוטלנד. הוא מתאהב ברעיון, ובעידודה של אישתו רוצח את המלך דנקן ומתיישב במקומו על כס המלכות. כשרגשי האשמה מנקרים והפרנויה אוחזת בו, הוא הופך שליט עריץ וחסר רחמים ומבצע רצח אחר רצח, ומסבך אותו ואת אשתו בהשלכות ההרסניות של מעשיו, עד הסוף המר.

 

תיאטרון גשר בחר באומץ לנטרל את כוח העל של שייקספיר, והעלה את מקבת' בגרסה ללא מילים, בבימויו ובכוריאוגרפיה של סרגיי זמליאנסקי. זו איננה בחירה טריוויאלית, והיא מחייבת מציאת נקודת חוזק חלופית שתפצה על האבידה. בתיאטרון לקחו זאת בחשבון, והחליטו שלא לבחור בנקודה אחת, אלא חיזקו כמה יסודות מהם מורכב שואו אמיתי, כדי לשמור על רמת גרייה כמה שיותר גבוהה בקרב הצופה, המתורגל בדרך כלל בנוחות שמזמנות המילים.

 

התוצאה היא תיאטרון למתקדמים, או מחול למתחילים - תלוי מאיפה מסתכלים. ויש להסביר: הצגה ללא מילים, חזקה על שחקניה שישתמשו בפיזיות שלהם כדי להתבטא בה. אסופת השחקנים המרשימה מאוד של ההפקה הזו, ובראשה אבי אזולאי בתפקיד מקבת' (תפקיד אותו חולק עם פיראס נסאר, אך בהצגה של אמש אזולאי הוא ששיחק), ורוני עינב כליידי מקבת' (ששיחקה אתמול, אך חולקת את התפקיד עם אפרת ארנון), עושים שימוש מופתי בגופם.

 

עינב היא תגלית מסקרנת, קלילת תנועה ועם מבע פנים מגוון ועתיר רגש, והיא צולחת בגבורה את תפקידה של ליידי מקבת, שנאמר עליו לא פעם כי הוא אחד התפקידים המאתגרים לנשים. אזולאי הוא מקבת' רב עוצמה ושפת הגוף שלו מדברת בעד עצמה. הכימיה הנהדרת שלהם מהלכת במדויק על התפר שבין תשוקה להרסנות. תיאטרון מחול-מודרני של ממש נרקם על הבמה, ועל כן אלה שמחפשים תיאטרון במובנו השמרני עלולים לאבד ריכוז באקספרימנט כעין זה. עם זאת, אלה שיצפו למופע מחול, יקבלו כאן מחול עלילתי נגיש וסוחף.

 

ראויים לציון גם הנרי דוד הכריזמטי בתפקיד המלך דנקן, רות רסיוק הנהדרת בתפקיד ליידי מקדף ואלכסנדר סנדרוביץ' הטוב כמקדף, כמו גם שלושת הילדים המגלמים בכישרון את השחקנים הנזכרים בילדותם.

 

המוזיקה שיצר פאבל אקימקין דומיננטית, לא פוסקת לרגע ותפקידה חיוני. היא מלווה במן תקתוק דינאמי שמסמן את מעבר הזמן. לפרקים היא חמת חלילים, לפרקים עוגב או צ'לו, או מעין סירנה אלקטרונית קצת מפריעה וקצת נחוצה - קשה להחליט - שמופיעה בזמן קבוע; התפאורה של מקסים אוברזקוב יוצרת עושר ויזואלי – והבחירה למקם באחורי הבמה לוחות בשיפוע מטה עליהם צועדים השחקנים, כך שמרכז הבמה ממוקם תמיד במקום הכי נמוך, ממנו אפשר רק לעלות – רוויית משמעות. השימוש הסימבולי בחוטים כמייצגים את החיים וקריעתם המשולה למוות הוא כל כך נכון בפשטותו. משחקי התאורה, האור והצל, המיסוך והטשטוש של אלכסנדר סיוואייב נפלאים אף הם.

 

הגירסה ללא מילים של "מקבת'" כנראה לא תימנה על אותן יצירות שמתקרקעות בזכרונו של הצופה לאורך זמן. עם זאת, בהעלותם אותה, גשר לקחו בחירה אומנותית יצירתית ונועזת שיש בה סיכון, שאיננה נוחה או קלה, ובראו חוויה אסתטית מיוחדת, מהוקצעת ומחדדת חושים.