ביקורת קולנוע - "חי בסרט": הפעם אתם אמורים לצחוק
"חי בסרט", הסרט על הסרט הגרוע ביותר בעולם, עומד בהבטחתו המבדרת. ג'יימס פרנקו מצליח ליצור קריקטורה משעשעת של טומי וויסאו, במאי וכוכב "החדר", וכנראה אחד האנשים המוזרים והמסתוריים שיש. עומק לא תמצאו כאן, אבל כן מנות מכובדות של הומור שעובד גם ללא צפייה במקור
גברים משתעשעים עם כדור פוטבול בעודם חנוטים בטוקסידו. סדרת תמונות קטנות ממוסגרות עם מוטיב חוזר של כפיות בסלון של ג'וני הבנקאי (טומי וויסאו). תגובתה האדישה של ליסה (ג'ולייט דניאל) להודעה שלאימה יש סרטן שד. צחוק מוזר ולא צפוי של ג'וני לסיפור על בחורה שבגדה וחטפה מכות רצח מהחבר שלה. וכמובן סצנות הסקס בכיכובה של ליסה הזנזונת עם הנרות, המוזיקה הצ'יזית ותנוחת החדירה של ג'וני המכוונת אל הפופיק. רגעים אלו ועוד רבים אחרים נחרטו בזיכרונם של אלו שהפכו את "החדר" (2003), סרטו היחידי של "השחקן-מפיק-תסריטאי-במאי" טומי וויסאו, לסוג של סרט פולחן.
יש דרכים רבות להגדיר מהו סרט פולחן, אך "החדר" עונה על ההגדרה הספציפית והמחמירה מכולן: הוא משתייך לקבוצה מצומצמת ביותר הכוללת סרטים כמו "מופע הקולנוע של רוקי" או "ביג לבובסקי" שגיבשו קהילת מעריצים מושבעים שמגיעים שוב ושוב להקרנות, שמתחפשים, מצטטים טקסטים וזורקים, איך לא, כפיות פלסטיק על המסך. בשונה מ"רוקי" ו"לבובסקי" אף אחד לא משלה את עצמו שמדובר ביצירת מופת. נהפוך הוא. ההנאה נובעת מחוסר הכישרון האגדי של וויסאו. הרצף האינסופי של בחירות תמוהות מאפשר למעריציו הצוהלים להגדיר את "חדר" כסרט הגרוע ביותר שנעשה אי פעם.
"חי בסרט" (The Disaster Artist) מתחיל חמש שנים לפני צילומי "החדר" אך בעיקרו מתמקד במה שהתחולל מאחורי הקלעים של ההפקה. הוא מבוסס על "The Disaster Artist", ספר הזיכרונות של גרג ססטרו, חברו הטוב של וויסאו שגילם בסרט את מארק (החבר של ג'וני) ושימש כמפיק-שותף. הספר של ססטרו סיפק רובד נוסף של אירועים ביזאריים המשלימים את התוצאות הסהרוריות שנראו על המסך.
"חי בסרט" הוא קומדיה המוהלת שתי עמדות מנוגדות כלפי וויסאו - הערצה ולעג. הרוח החיה מאחורי הפרויקט היא של המולטי-טאלנט ג'יימס פרנקו. אומנם הוא ידוע כשחקן, אך פרנקו הוא גם במאי פורה ו"חי בסרט" הוא הפיצ'ר השמיני שלו. בשונה מהסרטים כבדי הראש אותם הוא ביים (בין השאר עיבודים לג'ון סטיינבק ו-ויליאם פוקנר), סרטים שבדרך כלל לא זוכים לחשיפה רבה או לתגובות נלהבות, הפעם מדובר בסרט מהנה ומשעשע.
פרנקו לא מצליח, וספק אם מנסה, להקנות לדמותו של וויסאו סוג של תוקף פסיכולוגי. הוא בחר לגלם אותו כאוסף של מניירות המטשטשות את ההבדל בין הדמות "האמיתית" של וויסאו והדמות של ג'וני ב"החדר". וממש כפי שאין היגיון בדמות של ג'וני, כך גם אין היגיון ברור לדמותו של וויסאו - בשני המקרים מדובר באוסף של מחוות מלאכותיות, שקרים גלויים לעיניי כל ושילוב מוזר בין אגרסיביות והתקרבנות. פרנקו כבר הוכיח את יכולתו לעצב קריקטורות מושלמות - כפי שעשה בדמותו של אלייאן הוויגר הרסטפארי הסוחר בסמים ומדיח נערות ב"ספרינג ברייקרס" (2012) של הרמוני קורין. כמו אלייאן גם הדמות של וויסאו תיזכר כאחד מתפקידי המפתח של פרנקו.
לעוד ביקורות קולנוע:
פרנקו לא מנסה להעניק ל"החדר" ערך רומנטי בשם הפער הטרגי שבין הלהט היצירתי לחוסר הכישרון המשווע. טים ברטון עשה זאת ב"אד ווד" (1994), כשעיצב מחדש את מי שנחשב לבמאי הגרוע בתולדות הקולנוע לסוג של בעל חזון מקורי-ילדותי (כלומר, לבן דמותו של ברטון עצמו). במקום זאת פרנקו מעדיף להציג את ספקטקל מוזרתו של וויסאו מבלי לפתור או לפרש אותו. זה מה שזה, ואו שאתה צוחק מהבדיחה, או שתחפש סרט שיתאים יותר לחוש ההומור שלך.
העלילה מתחילה ב-1998 בסדנת המשחק של ג'ין שלטון (מלני גריפית) בסן פרנסיסקו. גרג ססטרו (דייב פרנקו – אחיו הצעיר של ג'יימס) הוא תלמיד לא מבטיח הנראה על הבמה כמי שמפחד מהצל של עצמו. וויסאו לעומתו, תלמיד נוסף בסדנה, נותן ביצוע מופרע ולא מרוסן לסצנה מתוך "חשמלית ושמה תשוקה". ססטרו לא חושב שמדובר במשחק גאוני, אבל מתמלא הערצה נוכח הביטחון המוחלט של וויסאו בכישוריו וחוסר העכבות המוחלט ביחסיו עם בני אדם. הם מתחילים לשתף פעולה.
וויסאו הוא גבר מבוגר שמעמיד פנים כאילו שנות העשרים שלו לא חלפו מזמן. יש לו מרצדס ואמצעים כספיים משמעותיים שמקורם אינו ידוע. יש לו מבטא מזרח אירופאי אבל הוא מתעקש שהוא במקור מניו אורלינס, והוא דורש במפגיע מססטרו שלא יחשוף שום עובדה על חייו בפני אחרים. המוזרות של הדמות והמסתורין שמסביב לרקע שלה היו יכולים להיות חלק מהמערכה הראשונה בדרמת מתח ירודה, אך, כמו בסצנות העודפות והלא עקביות ב"החדר", המוזרות אינה נפתרת במהלך העלילה.
הקשר בין וויסאו וססטרו מתהדק כאשר הראשון משכנע את השני לעבור איתו לדירתו בלוס אנג'לס - המקום בו כל שחקן מתחיל חולם על אפשרות הפריצה. נדמה כי ססטרו מתחיל להתקרב לחלום, אך המוזרות וחוסר הכישרון הקיצוני של וויסאו הופכים את סיכויי ההצלחה שלו לאפסיים. בסופו של דבר לא יהיה מנוס ו-וויסאו ייצור לעצמו את ההזדמנות. הרומן עב הכרס והדחוי שלו יהפוך לסרט העוסק במשולש האהבים הכולל את ג'וני הבנקאי, ארוסתו הבוגדנית ליסה (בגרסת "חי בסרט" היא מגולמת על ידי ארי גרינור) וחברו הטוב מארק.
רוב "חי בסרט" מוקדש לתקופת ההפקה של "החדר" וההתנהגויות הביזאריות של וויסאו כבמאי ושחקן. לא מזיק להכיר את "החדר" המקורי כדי לשפר את אחוזי הפגיעה של הבדיחות (אפשרות אחרת לממהרים היא לראות ביוטיוב את הטריילר הפיקטיבי של אנשי Honest Trailers שמסכם את רגעי השיא של "The Room"). כך או אחרת, כותרות הסיום של "חי בסרט" מציגות את הסצנות המקוריות ב"החדר" מול השחזור של פרנקו ושות' (המקור יותר מצחיק, אבל מצחיק מאוד לראות את הניסיון לחקות "רע" בהקפדה יתרה).
מבחינה דרמטית מערכת היחסים בין וויסאו לססטרו עומדת במרכז הסרט. יש כאן וריאציה על ה"ברומאנס" המוכר כל כך מסרטי סת' רוגן ופרנקו עם הסאבטקסט ההומו-ארוטי כמקור בלתי נדלה לבדיחות. כאשר ססטרו מתאהב באמבר (אליסון ברי) וויסאו יגיב בשלל התנהגויות פסיביות-אגרסיביות שיהפכו בהדרגה רק לאגרסיביות. אך גם כאן, כמו בכל רגע של הדמות, אלו מניירות מלאכותיות של דמות שגם בחייה "האמיתיים" היא שחקן גרוע.
