"נעורים ללא אל": שיעור חינוך

הבהרה: אני כותב את ביקורותיי לאנשים שמכירים בכך שהנאציזם היה רע. אני מרשה לעצמי להניח מראש את האקסיומה הזו. קוראים שעדיין מתלבטים בסוגיית הנאציזם: אנא, הימנעו מקריאת ביקורותיי בנושאים האלה. שכן הן עלולות להטעות אתכם לחשוב שספר מסוים הוא טריוויאלי, בעוד הוא יכול להיות בעל משמעות חינוכית עצומה בשבילכם.

זו רק סיבה אחת מדוע "נעורים ללא אל" - שהתפרסם במקור בהולנד ב־1937 - הוא ספר גרוע. ברור מדוע התרבות הגרמנית שאחרי המלחמה חיבקה את הרומן הזה, שגיבורו הוא מורה גרמני שנוזף בתלמיד על כך שבחיבור שנושאו "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?" כתב כי "כל הכושים הם ערמומיים, פחדנים ועצלנים". בעקבות כך המורה ננזף על ידי אביו של התלמיד הנאצי (הנאצים והיטלר לא מוזכרים במפורש בספר, למרות שפורסם במקור מחוץ לגבולות הרייך, אבל ברור שאליהם מכוונים הדברים) וגם על ידי המנהל האופורטוניסט שלו. הגרמנים, אם כן, חיבקו - אבל מה איתנו? אנחנו לא נשכח מהי ספרות טובה ולא נסלח לספרות פשטנית.

"נעורים ללא אל". תדהמה, נאציזם זה רע

אבל זו, כאמור, רק ההתחלה. אדן פון הורבאט כתב רומן מבולבל כל כך, שהדבר הברור היחיד בו - מעלתו היחידה, הבלתי מספקת - היא שהוא לא נאצי. בהמשך הספר יוצא המורה עם תלמידיו לטבע, לצורך אימוני מלחמה לנוער, כמיטב המסורת ההיטלראית. שם מפתח אחד התלמידים רומן עם נערה משוטטת, ואילו תלמיד אחר, שנחשד על ידי הנער המאוהב כי הציץ ביומנו, נעלם ונרצח. הנער המאוהב מובא למשפט, הוא אף מודה ברצח, אלא ששורת גילויים מזכה אותו מאשמה. ראשית, המורה מודה שהוא זה שהציץ (מסיבות טובות, אומנם) ביומנו של הנער, ולאחר מכן מעידה הנערה שהנאשם אינו הרוצח. בהמשך, המורה חושד בנער אחר, ובעזרת חבורת נערים אנטי־נאצים, מנסה לעקוב אחריו ולחשוף את אשמתו.

כל זה נעשה בצורה מואצת, באופן מלודרמטי, וחמור מכך - ללא תכלית ברורה. עלילת הרומן משוטטת אנה ואנה, כמו זרנוק מכבי אש שחמק מידיו של כבאי ומשפריץ לכל הכיוונים בתקווה לקלוע אל אש כלשהי מתישהו. מה משמעות הדבר שדווקא התלמיד הנאצי הוא זה שנרצח? ועל מה בדיוק מעיד הרצח שלו? ואם הוא אמור להעיד על אפאתיות סדיסטית בקרב הנוער, איך היא עולה בקנה אחד עם שטיפת המוח האידיאולוגית שמתוארת בחלקים האחרים של הספר?

כמה פעמים לאורך הרומן רומז לנו המורה המספר שגם הוא מתלהט למדי מהנערה הנוודית שתלמידו התאהב בה. הבעיה עם הקטעים האלה אינה החרמנות כשלעצמה, אלא העובדה שהחרמנות היא מטאפורה טובה לעיקרון מרכזי בטקסט הזה. זה טקסט שמונע מדחפים מקומיים. אין כאן שליטה מרוסנת של הסופר בסיפורו. כמו שהתשוקה בספר עזה, פתאומית ובעיקר לא נצרכת לקווי העלילה המרכזית, כך הרומן הזה מונע משורה של אימפולסים, בעיקר דתיים וסוציאליסטיים - דחפים מובנים אולי כשלעצמם, אבל כאלה שמופיעים בספר כעוויתות מחשבה לא מאורגנות, שאינן משולבות כהלכה במכלול.

גיבור הספר, למשל, היה פעם איש מאמין, הפך מאז לכופר באל שנטש אותו ובכנסייה שמשתפת פעולה עם שועי החברה - אבל לפתע הוא חש שהאל מתגלה אליו ומצווה עליו

 להתוודות על הקריאה ביומן ("כשתעלה על דוכן העדים ותישבע בשמי, אל תסתיר שאתה הוא שפרצת לתיבה"), ואחר כך שוב מטיח דברים כלפי מעלה וחוזר חלילה. כל זה, כאמור, באופן אימפולסיבי, וברמה תיכוניסטית. מה שנכון גם לגבי התמה הסוציאליסטית של "נעורים ללא אל". בכפר שליד מחנה הנערים, למשל, מצויים משכנות עוני ובהם "ילדים שפניהם חיוורות, זקנות, וצובעים בובות צבעוניות". אבל מה הקשר בין הרגש החברתי הזה, הראוי לשבח כשלעצמו (ומתבטא גם בדמות הנערה הנוודית), לבין עלילת הרומן המרכזית? מה הקשר בינו לבין רצח התלמיד מצד אחד והמשטר הטוטליטרי מצד שני? הרעיונות, כאמור, לא מאורגנים פה באופן מושכל.

לא רק להיות אנטי־נאצי זה דבר חשוב. גם להיות סתם אנטי־גזעני. ובכלל, ראוי שנגלה מעט נדיבות ולא נסתובב בעולם בלי ארנק כשיש לנו יכולת להטות שכם לעניים מרודים שמתדפקים על דלתותינו. אבל בספרות שאני קורא, אנא, בלי שיעור חברה.

"נעורים ללא אל", אדן פון הורבאט, מגרמנית: שירי שפירא, עם עובד, 194 עמודים

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".