ביקורת סרט - "אני, טוניה": לראות, לצחוק ולהרגיש רע עם זה
כן שלחה תוקפים לפגוע ביריבתה או הואשמה שלא בצדק? הסיפור על המחליקה האומנותית טוניה הארדינג הוא חומר מעולה לסרט קולנוע. חבל רק ש"אני, טוניה" בוחר ללעוג לדמויות שלו במקום להתייחס ברצינות לאלימות הפיזית והמילולית שהארדינג ספגה מילדותה. לפחות קטעי ההחלקה מהנים
החלקה אומנותית על הקרח, אחד מאותם ענפי ספורט המעניינים רק מתי מעט, הפכה לקראת אמצע שנות ה-90 לסנסציה תקשורתית. בתחילת ינואר 1994 הותקפה ננסי קריגן, המחליקה הבכירה של הנבחרת האמריקנית לאולימפיאדה. גבר שחלף לידה שלף אלה מתכתית וחבט בברכה הימנית. תיעוד מפורסם שצולם שניות ספורות לאחר התקיפה מראה את קריגן יושבת על הרצפה ובוכה מתדהמה וכאב.
רגלה של קריגן לא נשברה, אך החבלה מנעה ממנה מלהשתתף באליפות הלאומית. הדבר אפשר ליריבתה הבולטת טוניה הארדינג לזכות באליפות. חודש מאוחר יותר שתיהן התחרו באולימפיאדת החורף בלילהאמר. קריגן זכתה במקום השני והארדינג בשמיני. בין התקיפה למפגש באולימפיאדה התרחשה דרמה גדולה.
זמן קצר לאחר התקיפה התגלה כי הארדינג, ביחד עם בעלה לשעבר ג'ף גילולי ועוד כמה דמויות תמוהות ומפוקפקות, עמדו מאחורי התקיפה. היה זה סיפור של התנגשות מעמדית ותרבותית: מצד אחד הנסיכה האמריקנית קריגן, ומצד שני הארדינג וחבורתה - נציגים מובהקים של וייט טראש. הדיוק הטכני המושלם הנדרש להחלקה על הקרח, והאידיאל של הופעה נשית "מעודנת ובטעם טוב", הוצבו מול היצרים האפלים של קנאה ותחרותיות. אין פלא שבמשך חצי שנה היה זה חומר בעירה שהזין את ערוצי החדשות הפועלים מסביב לשעון.
לעוד ביקורות קולנוע:
הפתרון של גילספי והתסריטאי סטיבן רוג'רס הוא לעצב סרט במבנה של רשומון מוקומנטרי ולחבר אותו לסצנות דרמטיות "רגילות" (לפחות עד שמתבצעת בהן שבירה של הקיר הרביעי ופנייה ישירה אל הצופים). המבנה הזה פחות מסובך מכפי שהוא נשמע, אך הוא גם אחראי לבעיות מהותיות בטון של הסרט ובגישתו לדמויות ולאירועים המוצגים.
הסרט נפתח בסדרת רגעים משוחזרים מריאיונות אמיתיים שנעשו עם הדמויות הראשיות - הארדינג (מרגו רובי); גילולי (סבסטיאן סטאן); הוואנה, אימה המפלצתית של הארדינג (אליסון ג'ני המועמדת לאוסקר על תפקיד); דיאן רוולינסון (ג'וליאן ניקולסון), המאמנת של הארדינג; שון אקהרט (פול וולטר האוזר), החבר הטוב של גילולי ושותף למזימה; ומרטין מדוקס (בובי קנאוול), מפיק בתוכנית הטבלואידים הטלוויזיונית "הארד קופי" שליווה את הפרשה וחגג עליה.
כך, למשל, גילולי יכחיש שהוא היה מכה על בסיס קבוע את הארדינג כשהיו נשואים, אך הכחשה זו תשולב בסצנות בהן גילולי נצפה מכה את הארדינג. טענתו שהיא ירתה לעברו ברובה תוכחש על ידיה, אבל היא תופיע בזמן שרואים את הארדינג מחזיקה רובה, יורה, מפספסת ואז פונה למצלמה ומכחישה שהיא עשתה זאת, בעודה דורכת את הרובה לירייה נוספת.
חלקם מתבססים על ריאיונות אמיתיים שנעשו בלי קשר לסרט ושחוזרו למענו על ידי השחקנים. הוואנה "האמיתית" עדיין בחיים, אך יוצרי הסרט לא פנו אליה מכיוון שהם "לא הצליחו לאתר אותה" (מאז התברר שדי בקלות ניתן למצוא אותה). הריאיון עם אקהרט, שמת לפני שנים רבות, הוא שיחזור של ריאיון הזוי במיוחד שערכה אתו דיאן סוייר זמן קצר לאחר התפוצצות הפרשה.
בתוך המבנה הגדוש במעברים אירוניים בין ראיונות וסצנות דרמטיות, משובץ בלא מעט מוזיקה המזריקה חיות וקצב, וכוללת כמה סצנות מלהיבות של החלקה על הקרח, מסתתר סיפור עצוב למדי. הארדינג שגדלה בתנאי דלות תחת אם תובענית ואכזרית סבלה כל חייה מהתעללות. המעבר מהאם אל החבר גילולי שהפך לבעל מתעלל נראה כמעט בלתי נמנע. ממקום זה שותפותה במזימה לפגוע בקריגן נראית כמעט ראויה לאמפתיה
הארדינג, מחליקה מוכשרת בצורה יוצאת דופן, הייתה האמריקנית הראשונה שהצליחה לבצע תרגיל המכונה "קפיצה משולשת" במהלך תחרות. אבל הופעתה החיצונית הלא מלוטשת והמוזיקה ה"לא מתאימה" שבה היא בחרה להשתמש (להקת זי זי טופ) פגעו בציונים אותם קיבלה מהשופטים. זהו סיפור על אנדרדוגית שייתכן מאוד שהייתה מעורבת בתכנון מעשה אלים מכוער, אבל הסרט מסתיר את הסיפור הזה מתחת לשכבה עבה של גימיקים וגרסאות סותרות. בעודו מציג את סיפורה של טוניה הוא חותר תחתיו ומבטל אותו. עם כל הליקויים שיש בסרט יש סיכוי לא רע שבסופו לא מעט צופים יגלו שמעניין אותם לפגוש את הארדינג "האמיתית" כפי שהיא שמורה בריאיונות, כתבות וקטעי החלקה ביוטיוב.
זהו תפקיד משמעותי לרובי שמביאה אליו את הכריזמה שלה, אבל לא בטוח שהדמות אותה היא מגלמת נשכרת מכך. היפיפייה האוסטרלית אינה בחירה אידיאלית לתפקיד הארדינג העכברונית עם הפנים שנושאות חותם של אדם שהחיים הקפידו לדרוס. אליסון ג'ני יוצרת דמות מתועבת והטון הקומי של הסרט מאפשר לצופים ליהנות מהופעתה. האוזר בתפקיד אקהרט משעשע כלוזר מטומטם שגר אצל אימו וחושב שהוא סוכן-על. יש ממה ליהנות בסרט אך תחושה זו מלווה ברגשות אשם שאנו נוטלים חלק בסיבוב שביצעו יוצרי הסרט על אנשים חלשים.
