ביקורת סרט: "50 גוונים של שחרור" - סאדו-מזוכיזם לצופה
הצפייה בחלק השלישי והאחרון בסדרת "חמישים גוונים של..." הייתה לא פחות מחוויה של כאב עבור מבקר הקולנוע שלנו, ששמח על כך שסוף-סוף לא ייאלץ לצפות יותר במה שהוא מכנה "פיסת אשפה סינתטית" כחלק מדרישות המקצוע
"חמישים גוונים של שחרור" (Fifty Shades Freed)? אני מוכן לחגוג גם אלף גוונים רק מהשמחה על השחרור מסדרת סרטים זו. הוכחה ניצחת לכך שמקור ההשראה הוא בהכרח טוב יותר מכל דבר שישתרשר ממנו. וכשמקור ההשראה הוא הסדרה "דמדומים", עם הפנטזיות המיניות השמרניות של סטפני מאייר המיועדות להרטטת בנות העשרה, הרי שסדרת הפאנפיקשן (ספרות החובבים) של אי-אל ג'יימס "50 גוונים של..." (תשלימו בעצמכם) מספקת את הפנטזיות הפסאודו-סאדו-מאזוכיסטיות לנשים המוגדרות בוגרות.
מהו סאדו-מזוכיזם עבור מבקר קולנוע? לראות את הפרק האחרון בסדרת "50 גוונים". חוויה המערבת כאב – והרי אין דרך אחרת להגיב לפיסת אשפה סינתטית זו – ועונג, עונג מהידיעה שזו הפעם האחרונה שבה החובה המקצועית תפגיש אותי עם גברת אנסטסיה סטיל ומר כריסטיאן גריי. כמובן שעבור אלו שראו את שני הסרטים הקודמים ונהנו מהם, הגעת הסרט השלישי היא חוויה אמביוולנטית מסיבה הפוכה לחלוטין – חג הגעת הסרט והעצב על הפרידה לשלום מהדמויות האהובות.
ההקרנה המוקדמת שבה נכחתי הייתה גדושה נשים לבושות בשחור (האם ייתכן חיבור אירוני יותר מאשר זה שנוצר בין הסדרה האומללה הזו ותנועת #metoo?). נראה היה שיש התרגשות גדולה בקרב הצופות לקראת הסרט. ובכל זאת, גם בקרב קהל משוחד זה נשמעו פרצי צחוק בקטעים שבהם הסרט מנסה לרגש בנועזותו המינית.
עם כל הכבוד לצעצועים – לשוטים, לאזיקים, למוט הפיסוק ולמשעשעי החלחולת (amuse-rectum) למיניהם – נראה שהפנטזיה הסאדו-מזוכיסטית החזקה ביותר בסדרה מצויה בעצם הקשר בין הדמויות. הכוונה לפנטזיה של לקחת "ילד רע" ולסרס אותו - זו שאליה חותרת אנסטסיה סטיל באופן נחוש וחסר רחמים בשני הסרטים הקודמים. לפני הסקס חותמים על חוזה (כחצי ממשך הסרט הראשון) שבו מוכתב בפירוט לבלרי מייגע מה מותר ומה אסור לעשות. אחרי החוזה, בכל פעם שעושים משהו "נועז" (תכלס, בקושי "שובב"), גריי צריך להתנצל מול הבכי ואיומי העזיבה. בסרט השני מר גריי יחזור על ארבע (למה?), ואנסטסיה משיגה אותו בסוף הסרט כפי שהיא רצתה – כחומר צייתני הבשל לחתונה. הפרק השלישי מתחיל בנקודה זו ומשם נע למהלך עלילתי שהוא בחזקת וידוא הריגה. בסופו גריי עצמו יאמר שהסצנריו הסאדו-מזוכיסטי מאפשר לאנסטסיה לשלוט עליו "מלמטה". תם ונשלם הסירוס ועכשיו אפשר לחיות באושר ועושר.
העלילה בוודאי מוכרת היטב לקוראות הספרים. פורנו-חתונות המגיע לשיא בביצוע החתונה. אחרי החתונה נדרשת הסתגלות. גריי הנועז נחרד מהמחשבה שהציצים של אשתו ייחשפו בזמן שיזוף בירח הדבש. בהמשך הוא יגיע באמצע היום למקום העבודה שלה רק כדי לברר מדוע גברת סטיל טרם שינתה את שמה בכתובת המייל. ללא ספק הוא מיליארדר צעיר המוצא הרבה זמן פנוי בניהול האימפריה שלו. מזל שבסרט הוא משמש גם כדוגמן מכירות לדגמים המפוארים של חברת אאודי.
העלילה קשורה לחזרתו של הבוס החרמן של אנסטסיה מהסרט הקודם, ג'ייק הייד (אריק ג'ונסון) – שם שבוודאי מסתתרת בו סוג של אלוזיה ספרותית ערמומית. לאחר שמיסטר הייד ניסה לאנוס את אנסטסיה, ספג ברכייה למבושיו ופוטר על ידי גריי – הוא רוצה נקמה. בסוף הסרט הקודם הוא חרך בסיגריה צילום של גריי, ובסרט הנוכחי תוכנית העל שלו תתממש.
במקביל ישנם החיכוכים של תחילת הנישואים. כמה חופש יהיה לאנסטסיה מול האיום הנשקף מהייד וכמה מהר הקשר יעבור מחופש של זוג נשוי והולל להגשמה אקטיבית של מצוות פרו ורבו. את הקצוות צריך ליישר כדי שגריי לא יסטה מדרך הישר – לא מעצבת הבית החשקנית המנסה לעשות עיניים לגריי (אריאל קבל) ולא המנטורית הדומיננטית אלנה שחנכה בעבר את מיניותו של גריי (קים בייסינג'ר). בסוף, אחרי כל העבודה הקשה, ייצא מזה בעל.
הפרק הראשון בסדרה היה, ובכן, לא נסבל. לא צריך להגזים. אבל היה בו קמצוץ של מודעות עצמית, הומור שהבמאית סם טיילור-ג'ונסון חילצה מהטקסט של אי-אל ג'יימס. כמובן שהסופרת-מפיקה מאוד לא אהבה את עידון הטראש, ולאחר תקופת הפקה רוויית עימותים סיימה טיילור-ג'ונסון את דרכה בסדרה. החלק השני והשלישי צולמו יחד ועליהם הופקד ג'יימס פולי, מי שביים לפני רבע מאה עיבוד קולנועי מוצלח למחזה "גלנגרי גלן רוס" של דיוויד מאמט, ובשנים האחרונות בעיקר מביים פרקים לסדרות טלוויזיה כמו "בית הקלפים" ו"עיירה ללא מוצא". ייתכן שעדיין יש לפולי מחשבה וסגנון מקוריים, אך בשני הפרקים שביים ל"חמישים גוונים" הוא לא נדרש להם. תפקידו כתת-זלמן קינג הוא להיות המוציא לפועל של החזון של אי-אל ג'יימס. השליטה של הסופרת-מפיקה הושלמה בהחלפת התסריטאית של הסרט הראשון (קלי מרסל) בנייל לאונרד, המשמש בחייו הפרטיים גם כבעלה.
אז הגענו לסוף. חזונה של אי-אל ג'יימס הוגשם במלואו. אני מאוד מקווה שאין יוצרת פאנפיקשן שברגעים אלו שואבת השראה מ"חמישים גוונים", שחלילה לא תהיה עוד סדרת ספרים מצליחה שתוביל לעוד סדרת סרטים שכזו. כבר עדיף להיכלא בחדר האדום של מר כריסטיאן גריי.
