"מועדון המכוניות של מצרים": רומן של מקצוען
עלאא אל-אסוואני הוא סופר מצוין, אבל ספרו "מועדון המכוניות של מצרים" דומה מדי לספרו הידוע "בית יעקוביאן". ועדיין, הספר עשוי היטב, מהנה, ומעניק לקורא תמונה חברתית פנורמית, מעניינת, מבלי להזניח את העלילה
ללכידות שמייצר הלוקיישן המובחן מסייעת במקרה הזה גם העובדה שגיבורי הספר הם בני משפחה אחת, משפחת הַמאם (בכך דומה הרומן ל"בית בקהיר" המופתי של נגיב מחפוז, יצירה מרשימה הרבה יותר). עבד אל-עזיז, אבי המשפחה, היה גבר נשוא פנים ממשפחה עשירה ומכובדת שירד מנכסיו, וכעת, בשלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת, הוא עובר עם בני ביתו לקהיר, כדי לנסות את מזלו בבירה. כאדם ישר דרך הוא אינו בוחל בעבודה שיכולה הייתה להיחשב לבלתי ראויה בשבילו, ומשכיר את שירותיו כעוזר מחסנאי במועדון המכוניות של מצרים – מקום מפגש לעשירי מצרים, לזרים הרבים שחיים בקהיר ולמלך מצרים המושחת, בובה פוליטית בידי זרים. על צבא המשרתים במועדון מושל אלקוּ, דמות קלאסית של "עבד כי ימלוך", שנוהג להכות את המשרתים הסוררים. בעקבות ההשפלה של הכאה כזו מתמוטט עבד אל-עזיז ומת.
בכלל, בעימות בין אלקוּ לבין המוני המשרתים, הכנועים בדרך כלל, באה לביטוי אחת המגמות הפוליטיות של הרומן, שעובר עד מהרה להתמקד בבניו ובבנותיו של עבד אל-עזיז. בנו כאמל, סטודנט מבריק למשפטים, נאלץ למלא את מקום אביו במועדון המכוניות כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ומצטרף למחתרת הפועלת להשגת עצמאות מצרית (הלאומיות המצרית היא בעלת תו פרוגרסיבי מפורש, כלומר סוציאליסטית. היא אינה חותרת רק לגירוש הזרים אלא גם לביטול משטר העריצות ולהשגת דמוקרטיה, או באגף הקומוניסטי שלה, דיקטטורה של הפרולטריון). בתו סאלחה, תלמידה מבריקה גם היא, נישאת לגבר מסומם ומכה. וישנם גם הבן הבכור סעיד, אדם שפל ובעל תאווה, ובנו קשה ההבנה אך טוב הלב, מחמוד.
כמו "בית יעקוביאן", גם הרומן הזה שטוף זימה. פיתויו של סעיד על ידי שכנתו פאיקה נוטפת המיניות מתואר כאן בפירוט, ונתח עלילתי נכבד תופס סיפורו של מחמוד, שמוצא את עצמו מתפרנס כג'יגולו לנשים מזדקנות מחוג מועדון המכוניות. בדומה לסופרים כמו בשביס-זינגר או ורגס-יוסה, גם אצל אל-אסוואני הרומן מתפקד כמעין אבישג השונמית כרוכה, שנוטלים למיטה על מנת להתחמם מעט. ב"בית יעקוביאן" הייתה לתיבול המיני הנמרץ הצדקה בכך שפערי המעמדות במצרים התבטאו, בין היתר, בזיווגם של זקנים אשמאים עם נערות מלבלבות. כאן, למרות הצדקה מסוימת בסיפורו של מחמוד המג'גַגֵל, התחושה היא שהגוון המיני הוא פשוט חלק מתפיסת הסופר לגבי מהותו של ספר עסיסי ומושך לקריאה.
זהו רומן של מקצוען. אל-אסוואני הוא סופר מיומן, שמרן מבחינה סגנונית, והספר שלו עשוי היטב, מהנה מאוד, ומעניק לקוראו תמונה חברתית פנורמית, מעניינת, מבלי להזניח את הצד העלילתי. הבעיה היחידה נובעת מכך שכבר קראתי את "בית יעקוביאן". במילים אחרות: הרומן הזה דומה מדי לקודמו. נכון, לא תמיד חזרתיות של סופר פוגמת בהנאת הקריאה (רק לאחרונה שיבחתי כאן רומן של תומס ברנהרד, שגם הוא נאמן בספריו לאותם סגנון ותמה), כך שאולי הרושם המעומעם מעט שמותיר "מועדון המכוניות של קהיר" בהשוואה לקודמו נעוץ לא בחזרתיות אלא בהבדלים ביניהם. ב"בית יעקוביאן" הייתה תחושת דחיפות. ניכר היה כי הסופר – מלבד הרצון לספר סיפור מושך לקריאה – מוּנע מזעקה מוסרית אדירה נגד השחיתות, העושק, פערי המעמדות והריקבון של החברה המצרית.
הפעם, למרות שגם כאן מדובר ברומן מחאה פוליטי, לא מורגשת אותה דחיפות. עניין שמתבטא אולי גם בבחירה של אל-אסוואני להרחיק אחורה לעידן אחר (שנות ה־40; לעומת שנות ה־90 שתוארו ב"בית יעקוביאן"). רומנים היסטוריים – כולל הרומן הזה – אמנם משרתים את הסופר לא פעם כדי לבטא את בעיות ההווה, ובכל זאת, יש מחיר להרחקת עדות.
"מועדון המכוניות של מצרים", עלאא אל-אסוואני, מערבית: ברוריה הורביץ, טובי, 526 עמודים.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".
