ווס אנדרסון: "כשעושים סרט אנימציה אין תירוצים"
מבקר הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני, צפה בסרט הפתיחה של פסטיבל ברלין "אי הכלבים" של הבמאי ווס אנדרסון, העוסק באי ביפן אליו הוגלו חבריהם הטובים של בני האדם. במסיבת עיתונאים אנדרסון מסביר איך ליהק שורה מרשימה של מדבבים ולמה לו עצמו אין כלב. דיווח ראשון מהפסטיבל
ואומנם, לצדו של אנדרסון הצטופפו על הבימה בחדר העיתונות העמוס, בתום ההקרנה המוקדמת, שותפיו לכתיבת הסיפור, ג'ייסון שוורצמן ורומן קופולה, והשחקנים ביל מאריי, ג'ף גולדבלום, גרטה גרוויג (המועמדת השנה לאוסקר על בימוי וכתיבת "ליידי בירד"), בריאן קרנסטון, ליב שרייבר ובוב בלבן – כולם, כמתבקש, בתפקידי כלבים. גם סקרלט ג'והנסון, טילדה סווינטון, פרנסס מקדורמנד, יוקו אונו, הארווי קייטל, אדוארד נורטון ואנג'ליקה יוסטון (המדבבת, ובכן, פודל אילם) תרמו לסרט משפט או נביחה. אכן, איש לא היה לא פנוי, או כמו שניסח זאת ביל מאריי: "זה היה כמו להיות בקליפ של 'We Are the World'".
עלילת "אי הכלבים" מתרחשת בעתיד הלא רחוק, במגאסאקי-סיטי שביפן. בעקבות מגיפה שפורצת בעיר, ראש העיר האכזר מוציא צו מנהלי המורה להגלות את כל הכלבים לאי המשמש כמזבלה. אחיינו היתום בן ה-12 של העריץ העירוני (בדיבובו של קויו רנקין), מחליט להמרות את פי דודו, והוא מגיח בכלי טיס קטן לאי על מנת לאתר בו את כלבו האהוב, ספוטס קוביאשי. שם הוא נתקל בחבורה של כלבים-גולים המסייעים לו במשימה.
זוהי הפעם הרביעית בה מקבל פסטיבל ברלין את פניו של אנדרסון, והשנייה שבה הוא מביים סרט אנימציה (אחרי "מר שועל המהולל"). ואומנם, באמצעות אנימציית סטופ-מושן, מיניאטורות ומראה לואו-טק שכמו מתריס כלפי האנימציה הדיגיטלית - בורא אנדרסון עוד אחד מהעולמות האגדתיים שלו (ע"ע "עמוק במים" ו"מלון גראנד בודפשט"). אנדרסון אוהב את השיטות המיושנות הללו, גם אם הן נראות מלאכותיות. "יש בזה קסם מסוים, אתה לא מרמה אף אחד", הוא מדגיש, "ומבחינתי זה מתקשר להיסטוריה של הקולנוע".
הסרט חושף את חיבתו של אנדרסון לתרבות היפנית (חלקו הגדול דובר יפנית ומלווה בתרגום סימולטני), וכאשר הוא נשאל על ההשראה הוא מציין, איך לא, את שמותיהם של אקירה קוראסאווה ואמן האנימציה היאו מיאזאקי ("המסע המופלא"). "ג'ייסון, רומן ואני התחלנו את הפרויקט הזה עם רעיון לסרט על כלבים נטושים במזבלה", הוא מסביר. "אבל דיברנו גם על סרט שיתרחש ביפן, על יפן, ושיהיה קשור לאהבה המשותפת שלנו לקולנוע היפני. המחזאי טום סטופארד ('רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים') אמר שכל מחזה שלו מתחיל משני רעיונות שמתנגשים, וזה מה שקרה גם כאן".
והוא מוסיף: "התחלתי להתעניין באנימציה יפנית לפני שעשיתי את 'מר שועל המהולל'. מיאזאקי מביא עמו פרטים ושתיקות - קצב שאינו מקובל כל כך באנימציה האמריקנית. כאשר עבדתי עם אלכסנדר דספלה על המוזיקה, מצאנו מקומות רבים שבהם נאלצנו לסגת ממה שחשבנו לעשות מבחינה מוזיקלית כי הסרט דרש שקט. זה בא ממיאזאקי".
עיסוקו הקבוע של אנדרסון במשפחה לא קונבנציונלית מוצא את ביטויו בסרט בבחינת מערכת היחסים שנבנית בין הילד ולהקת כלבי החוצות. לעומת זאת, הנופך הפוליטי שהוא מבקש להעניק ל"אי הכלבים" – סטודנטית אמריקנית המניפה את נס המרד נגד ראש העיר המושחת שהורה לחסל את המדען שהמציא נסיוב למגיפה הכלבית - לוקה בפשטנות.
אגב כך, אנדרסון מספר שאחד הרעיונות המוקדמים היה ליצור סרט שייראה כאילו נעשה בשנות ה-60, ומתרחש בעולם עתידני של 2007, אך הוא ויתר עליו. "הסיפור יכול להתרחש בכל מקום ובכל זמן, אבל הוא החל להתגבש כאשר הבנו שהוא יתרחש במה שהוא פנטזיה של יפן".
על אף השטחיות הרעיונית, יש הרבה ממה ליהנות בסרט הזה הגדוש (אולי יתר על המידה) בהמצאות חזותיות, חלקן מופיעות ככתוביות. הדיאלוגים נמסרים ביבשושיות משעשעת, השימוש בשפה (הכלבים מדברים ביניהם באנגלית בעוד בני האדם מלהגים ביפנית) מתייחס במודע למורכבות של ייצוג תרבות זרה מבלי ללקות בצדקנות, והפסקול היפה שהלחין דספלה מלווה בתופים יפניים אותנטיים (חדי האוזן אף יזהו את נעימת הנושא של "שבעת הסמוראים" המבליחה לפתע). האם אלה הופכים את "אי הכלבים", שכרגע לא ברור אם יופץ בכלל בישראל, ליצירה שהתחכום בה עולה על ההתחכמות? לא בטוח.
כאשר הוא נשאל מהם סרטי הכלבים האהובים עליו, מציין אנדרסון את "כלבי המגיפה", סרט אנימציה קודר של מרטין רוזן מ-1982 לפי ספרו של ריצ'רד אדמס ("גבעת ווטרשיפ"), שגיבוריו הם שני כלבים נרדפים שנמלטו ממעבדה ("נח באומבך סיפר לי עליו והביא לי עותק בזמן שעבדנו על הסטורי-בורד", מגלה אנדרסון), ו"על כלבים וגנבים" של דיסני. לו עצמו, כרגע, אין כלב, מאז איבד את הלברדור רטריבר האהוב שלו, "צ'יף", אבל שאר הנוכחים במסיבת העיתונאים מנדבים מידע על נָבחניהם: בריאן קרנסטון מתאבל על כלבו שמת לאחרונה, ליב שרייבר מגדל שני כלבים שניצלו מהוריקן "הארווי", ג'ף גולדבלום הוא בעליו של וודי הפודל, ואילו גרטה גרוויג שוקלת לקחת אחד. לא פלא שהם מצליחים להעניק לבובות הדוממות קול ונשמה.
