"הירחים של יופיטר" של אליס מונרו בוהק למרחקים

בסיפור "גברת קרוס וגברת קיד", שתי נשים מבוגרות מתיידדות בבית האבות. השתיים "מכירות זו את זו כבר שמונים שנה", כותבת מונרו, ואף על פי כן רב היה המפריד על המשותף ביניהן בימים שקדמו לשהותן בבית האבות. "צעירים שמגלים ששתי הנשים האלה מכירות זו את זו יותר משלושת-רבעי מאה חושבים לעצמם שיש להן הכל במשותף". בשביל הצעירים, הזקנים הם כמו הסינים לאנשי המערב: כולם דומים. אבל הזִקנה גם היא חיים אנושיים, כלומר גם בה יש אינדיבידואליות. ואת זה בדיוק לוקח על עצמו להוכיח הסיפור הזה – מבריק אומנותית ומבהיק הומניסטית; התלכיד המונרואי המוכר. כי בבית האבות מפציע ג'ק, רומיאו על כיסא גלגלים, לא רק פיסח אלא גם אילם, אחרי שבץ. והוא מפריד בין החברות החדשות, לאחר שגברת קרוס מגלה בו עניין. "מפריד" היא בעצם מילה בוטה מדי לסיפור המעודן שמספרת מונרו; נכון יותר לומר שחל ריחוק מסוים בין השתיים. כך או כך, חיים אינטנסיביים ועשירים מצויים בכל מקום שיש בו חיים - בבית אבות כמו בשיא הבינוניות של המעמד הבינוני. זה המסר ההומניסטי האדיר של הסופרת הייחודית הזו.

מונרו. התנועה לקראת השלמת תרגומה השלם לעברית היא ברכה(צילום: דרק שפטון)

הסיפורים הקצרים של מונרו הם, פעמים רבות, בעלי נפח של רומנים. זאת משום שמונרו מתמקדת בצמתי חיים שבהם נחרץ מסלול קיומם של הגיבורים, ואז היא מדלגת לעתים עשרות רבות של שנים קדימה, כדי לבחון את תוצאות הבחירה הגורלית ההיא (ולפעמים להפך, הסיפור חוזר עשרות רבות של שנים אחורה). בצמתים האלה מכריע לעתים אופיים של הגיבורים, לעתים מכריעות הנסיבות ולעתים פשוט יד המקרה. כך בסיפור "תאונה", שבו נחשף רומן שניהלה הגיבורה עם גבר נשוי בעקבות תאונת דרכים, שבה שכלה האישה הנבגדת את בנה. אחותה של האם השכולה באה לסעוד אותה, וקולטת חיש מהר את הרכילות בעיירה על הרומן שמנהל הבעל. "איפה היינו כולנו היום" אלמלא המקריות הזו, תוהה הגיבורה כעבור עשרות שנים. גם אביה הנוטה למות של הסופרת המספרת בסיפור הנושא את שם הקובץ (ושניכרים בו קווים אוטוביוגרפיים) מהרהר לאחור בחייו, שלא השכילו לקחת את הפנייה הנכונה: "חיים מבוזבזים, מה?". האב ואיתו הסופרת מונרו, הנרתעת אינסטינקטיבית מפאתוס ומזיוף, מוסיפים מיד: "אבל הוא צחק על עצמו באמירה הזאת, כי היא הייתה דרמטית כל כך". באמצעות הצמתים האלה יוצרת מונרו את הדרמה והטרגדיה של החיים הרגילים. אלה סיפורים על רגעים חורצי גורלות; לא רגעים של חיים ומוות דווקא, אלא של חיים וחיים, כלומר כאלה שקובעים חיים כאלה או אחרים.

חלק מהסיפורים בקובץ, שראה אור במקור ב-1982, עוסקים בשלב הנורא של תומם המוחלט והסופי בהחלט של הנעורים. העשור הנורא שבין 40 ל-50, כשגיבורותיה של מונרו חשות כיצד מצטמק מרחב התימרון שלהן. מונרו היא סופרת גדולה, בין היתר מכיוון שהיא מרבה לעסוק במה שקוטזי כינה (בפתיחת הרומן "חרפה") "The problem of Sex". מכיוון שכמו קוטזי, היא תופסת את הסקס כ"בעיה" - בגלל הכמיהה, בגלל ההיעדר, בגלל התלות, בגלל התחרות, בגלל שהוויתור גורר אובדן חיוניות. כך, למשל, בסיפור הנהדר "דוּלסֶה", על אישה שיוצאת לטייל בגפה אחר פרידה כואבת: "היא הבחינה במשהו לגבי עצמה, בטיול הזה אל הפרובינציות הימיות. שאנשים כבר לא מעוניינים כל כך להכיר אותה. לא שהיא הייתה מוקד עניין סוער קודם, אבל היה שם משהו שאפשר להיאחז בו. היא הייתה בת ארבעים וחמש, וגרושה תשע שנים. שני ילדיה פצחו בחיים משלהם, אף שעדיין היו נסיגות ובלבולים. היא לא שמנה ולא רזתה, הופעתה לא הידרדרה במידה מדאיגה כלשהי, אך אף על פי כן היא חדלה להיות אישה מסוג אחד והפכה להיות אישה מסוג אחר". הסיפור נחתם במתיקות מפתיעה ומנחמת, בתשומת לב גברית עדינה שמפשירה משהו בגיבורה.

לא כל הסיפורים בקובץ מרשימים במידה שווה. אבל מונרו היא אחת הסופרות החשובות בדורנו, וקוראי העברית צריכים לברך על התנועה לקראת השלמת

 תרגומה השלם ללשוננו. אורטל אריכה היא המתווכת שנטלה על עצמה בשנים האחרונות את המשימה החשובה כל כך הזו, ודווקא משום חשיבותו של פרויקט התיווך אני רוצה לציין כמה תהיות נקודתיות באשר לבחירותיה. למשל, האם לא היה ראוי לתרגם לעברית גם את שמות כוכבי הלכת (עמ' 269)? האם נכון לתרגם "הסגנון שלו עילאי למדי" ולא "מתנשא למדי" (עמ' 225)? מה הכוונה במשפט הסתום "שום רגעים מובהקים של סמכות" (עמ' 166), או במשפט "אולי הן כולן נשמרות לעצמן" (עמ' 147)? כשזה נוגע לספרות בדרגה הגבוהה ביותר - צריך לדקדק במיוחד.

"הירחים של יופיטר", אליס מונרו, מאנגלית: אורטל אריכה, כנרת-זמורה-ביתן: מחברות לספרות, 272 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".