ביקורת סרט - "לחיות בקטן": מותק, האזרחים התכווצו וזה לא רע בכלל
אל תתנו לביקורת מעבר לים להטעות אתכם - "לחיות בקטן" הוא סרט מקסים. במרכזו טכנולוגיה מקורית שמקטינה בני אדם לגודל ננסי כדי לאפשר רווחה כלכלית וצמצום בפגיעה האקולוגית. וכמו כל יצירה של אלכסנדר פיין, בסוף מדובר בעוד סרט על חיפוש אחר משמעות החיים
לפני מספר חודשים נדמה היה שדרכו של "לחיות בקטן" (Downsizing) אל האוסקר סלולה. סרטו של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות", "נברסקה") הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, ועל אף שיצא משם בידיים ריקות - התקבל באהדה. אך כאשר הסרט הגיח לאקרנים המסחריים, התבררו ממדי הכישלון. הביקורת האמריקנית התייחסה אל הסרט באיפוק ניכר (עניין נדיר כשמדובר ביוצר שפונק על ידה), והביצועים הקופתיים אכזבו מאוד אף הם: הסרט שתקציבו עמד על כ-70 מיליון דולר (זהו התקציב הגבוה ביותר שעמו עבד פיין עד היום) הכניס 52 מיליון בהפצה בינלאומית. זהו גם סרטו הראשון של פיין מזה 20 שנה שאינו מועמד באיזושהי קטגוריה לאוסקר (הוא עצמו זכה בפרס פעמיים).
אכן, על פניו זהו סרט חריג בפילמוגרפיה של פיין – ולא רק מהסיבות שפורטו לעיל. שכן, לראשונה הוא מביים סרט שאפשר להגדירו כמדע בדיוני המתרחש בסביבה מלאכותית, בהקשר אקולוגי-גלובלי. בנוסף, גיבור הסרט הוא דמות "כל-אדם", שאינה נוגעת ללב באופן שבו היו הגברים הפאתטיים שאכלסו את עבודותיו הקודמות.
ובכל זאת, במרכז "לחיות בקטן" עומד רעיון כל כך מופרך, עד שנחוץ במאי-תסריטאי כמו אלכסנדר פיין כדי להפוך אותו לסרט השנון והמהנה שהוא. הסרט נפתח בנורבגיה, כאשר במעבדה מקומית מפתחים מדענים שיטה לכיווץ בני אדם למימדים ליליפוטיים. חיש מהר מתבררים היתרונות הכלכליים והאקולוגיים של החיים בקהילות אנושיות מיניאטוריות, ואלה הולכות ותופסות את מקומן ברחבי העולם.
ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:
הגיבור פה הוא אדם פשוט, פול ספראנק (מאט דיימון), מרפא בעיסוק, שבעקבות מפגש עם חבר שעבר את תהליך הכיווץ (ג'ייסון סודייקיס) – נדלק על הרעיון ונרשם יחד עם אשתו (קריסטן וויג) לפרויקט שאמור להפוך את חייהם לחלום בורגני. בית גדול, הוצאות נמוכות, סגנון חיים משופר. הכול בתחומי הקהילה האידילית של leisureland (ארץ תרבות הפנאי).
מה שיפה ב"לחיות בקטן" הוא האופן שבו מתאר פיין את הפרוצדורה מהפכת החיים כאיזה תהליך שגרתי של ייצור המוני של אצבעונים (הכולל גילוח שיער והסרת סתימות משיניים). הסרט אינו מתענג על היתרונות החזותיים שמציע העולם המוקטן שבמרכזו, ואין לכאורה כל הבדל בין העולם האמיתי והזעיר שבו האנשים חיים בקטן-גדול. זה בפירוש לא "מותק, האנשים התכווצו", וגם לא פנטזיה של יחסי גוף-מרחב נוסח "האיש המתכווץ המופלא" (1957) או "יום במלכודת" (1987), אלא סאטירה משעשעת שעניינה החלום האמריקאי של הבורגנות הלבנה, הנתפס כחיים בבית בובות מאובזר.
לא נחשוף פרט משמעותי בעלילה, אך נציין שכאשר פול מפציע בעולם הננסי הוא מגלה, כמה לא מפתיע, שחייו לא בהכרח הפכו למשמעותיים יותר. מפגש עם שכנו, פלייבוי הולל (כריסטוף וולץ) ושותפו (אודו קייר הזכור מסרטיו של לארס פון טרייר), מזכיר את מסעו של פינוקיו אל ארץ המשחקים שתושביה נהפכים לחמורים. אל מול הצד ההדוניסטי והמרתיע הזה ניצבת אמת קיומית קשה הרבה יותר, שכן מתברר שמחוץ לגבולות קהילת החלומות משתרעת שכונת מהגרים, מין עולם שלישי ננסי שתנאי החיים בו עלובים כמו אלה שבעולם הגדול. אגב כך, פול מתוודע לפליטה וייטנאמית קטועת רגל (הונג צ'או) שנמלטה מארצה כשהיא מסתתרת עם חבריה באריזה של טלוויזיה – הנה, אי אפשר לומר שאין יתרונות לקוטן.
מפגש אקראי זה מתכתב, מן הסתם, עם התוודעותו של בן התעשיין העשיר מ"מטרופוליס" (1926) של פריץ לאנג לעיר הפועלים השוכנת במעבה האדמה, ואכן הוא יוביל את גיבורו של "לחיות בקטן" להבנת ייעודו. אבל פיין ושותפו לכתיבת התסריט, ג'ים טיילור (השניים שבים לשתף פעולה לראשונה מאז "דרכים צדדיות" שזיכה אותם באוסקר), נמנעים בתוקף מהפיכת סרטם למשל חברתי-דידקטי. זהו לא סרט על האופן שבו העולם השלישי גואל את הצדקן הלבן ממבוכתו הקיומית, אלא תיאור עדין ויפה של קשר המתפתח בין גבר ואישה המשנים זו את חייו של זה – ומה זה כבר משנה שגובהם אינו עולה על 13 ס"מ.
פיין נוטל את התמה של המסע הפיזי והרגשי שחווים גיבורי סרטיו, ומעניק לה ב"לחיות בקטן" טוויסט בלתי שגרתי. הגוף שמתכווץ חדל להיות issue, מהר מאוד יש לציין (השילוב בין בני אדם "רגילים" ו"מוקטנים" עובד היטב באוטובוס המוביל אותם לקהילה החדשה) – וסרטו של פיין הופך לעוד מסע של חיפוש אחר משמעות, הפעם בסביבה שאכן מאתגרת את הקיום האנושי.
חלקו החותם של הסרט מציע זווית אקולוגית למסע הזה של האדם הפשוט - דמותו של פול, מבחינה זו, קרובה הרבה יותר לגיבורי "נברסקה" ו"אודות שמידט" מאשר אלה של "דרכים צדדיות" ו"היורשים" – אך אפשר לסמוך על פיין שהרגש האנושי אצלו יגבר על המסר הסביבתי, שנידון פה באותה מידה של אירוניה כמו החלום האמריקאי. סרט מקסים.
