"ככה זה": דנה מודן ואסי כהן מכאיבים. וזה טוב
החלום המתוק ב"אהבה זה כואב" הפך לעתיד המאוכזב בדרמה הקומית המרירה "ככה זה". אבל עם הדינמיקה המדויקת של מודן וכהן, הבימוי העדין של רם נהרי והבדידות שמצטלמת יפה - מדובר במקום טוב לעצור בו ולהרהר
אסי כהן ודנה מודן מגלמים ב"ככה זה" שעלתה הערב (ד', 22:00) ב-yes, גבר ואישה שמתמודדים עם בדידות ודחייה כל אחד בדרכו. הוא מנסה לבלוע את ארון התרופות שלו בתקווה שזה יעורר קצת רגשות אשם אצל אישתו בנפרד, היא חוטפת התקף לב מתובל בהתקף חרדה. סצנת המפגש ביניהם שגם פותחת את הסדרה היא כל מה שנהדר ב"ככה זה". המשחק המדויק כל כך של כהן, ברמת הבישול המולקולרי, העליבות המינורית של הסיטואציה, הבימוי המאפשר של רם נהרי שנותן מרווח נשימה לכל שתיקה ולא מתפתה לקצב מהיר.
לא תמיד הצלחתי לבלוע את הדמויות שדנה מודן גילמה בעבר, ב"אננדה" למשל, אבל נדמה שהאישה נטולת השם שהיא מגלמת ב"ככה זה" סוף סוף התלבשה על הסגנון שלה, עם הדיבור הלקוני והאנטגוניזם המובנה. קיים עדיין חסך רגשי מסוים – אני לא תמיד מבינה מה עובר עליה מבחינה רגשית, בניגוד לדמות של אסי כהן למשל, שמצליח למצוא בכל סצנה את הכיול הרגשי הנכון. אבל לפחות זה מרגיש שהנוירוטיות התעדנה, ושהממד השטוח של מודן מגיע מתוך התבוסה של הדמות שלה, ולא מתוך אדישות גרידא.
למרות שהיא חוגגת את העולב והבדידות, "ככה זה" מצליחה להיות גם יפה מאוד. והרגעים הדרמטיים שלה לא מוטחים בפניו של הצופה במטרה לזעזע ולהמחיש לו כמה העולם שאנחנו חיים בו הוא עקר וחסר סיכוי, ועל זה אני אסירת תודה. אני לא רואה שום הישג ביצירה, לא משנה כמה נעלה תהיה האמירה שלה, שמעודדת את הצופה להוריד מסכי הגנה. והיכולת של מודן להעביר את התוגה והיאוש של הדמויות שלה ועדיין לקשור אליה את הצופה באמצעים אחרים (מי אמר לואי סי קיי?) היא לא מובנת מאליה.
לא תמיד צולחים הניסיונות של "ככה זה" ללכוד משהו עמוק בחיים החבוטים של האנטי-גיבורים שלה. לפעמים ניכר הרצון להביא אמירה עמוקה אלא שהיא חומקת מהסצנה. אבל גם בניכוי הרגעים האלה "ככה זה" היא עדיין מקום טוב להיעצר בו בתוך השפע הטלוויזיוני התובעני שמציף אותנו, ולקחת לעצמנו רגע להרהורים. כן, התבגרנו, ותודה לאל, זה עדיין כואב.
