ביקורת סרט: "אישה פנטסטית" - פ-נ-ט-ס-ט-י
בשונה מכל הסרטים שהציגו טרנסג'דרים עד כה - השחקנית הראשית ב"אישה פנטסטית" היא באמת טרנסית. מלבד החשיבות התרבותית והפוליטית של הליהוק, מדובר בסרט רב מעלות שעושה כבוד לנשיות באשר היא
בהכרזת המועמדויות לטקס פרסי האוסקר הקרוב היה פוטנציאל לתקדים היסטורי. "אישה פנטסטית" ("Una mujer fantástica"), סרטו עטור הפרסים של הבימאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו, זכה, כצפוי, במועמדות לפרס הסרט הזר. התקדים ההיסטורי היה מתחולל לו דניאל וגה, השחקנית הטרנסג'נדרית המגלמת את התפקיד הראשי בסרט, הייתה זוכה למועמדות לפרס השחקנית.
בשנים האחרונות מתרחש בקולנוע ובטלוויזיה שינוי מגמה חיובי בכל הנוגע לייצוג טרנסג'נדרים. בקולנוע המסחרי שחקנים החשים התאמה למגדרם (סיסג'נדרים) מתוגמלים כבר שנים רבות במועמדויות לאוסקרים לשחקן משנה על הופעות "אמיצות" כטרנסג'נדרים. החל ב"אחר צהריים של פורענות" (1974) שבו גילם כריס סרנדון את המאהבת של גיבור הסרט, דרך ג'ון לית'גו כשחקן פוטבול שהפך לאישה טרנסית ב"עולם ע"פ גארפ" (1982), הסנסציה שנוצרה ברגע חשיפתו ג'יי דיווידסון האלמוני ב"משחק הדמעות" (1992) של ניל ג'ורדן, או ג'ראד לטו שזכה בפרס על דמותה השדופה והחולה באיידס של ריון ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" (2015).
רגע ראוי לציון מיוחד היה זכייתה של הילרי סוואנק באוסקר לשחקנית הראשית על גילום דמותה של ברנדון טינה – טרנסקסואל שנרצח ב"בנים אינם בוכים" (1999) של קימברלי פירס. ב"טרנסאמריקה" (2005) הגיבורה הטרנסית מגולמת ע"י פליסיטי הופמן (שזכתה למועמדות לשחקנית), אבל לפחות חלק מדמויות המשנה בסרט משוחקות ע"י טרנסיות אמיתיות. לאט, לאט, צעד אחר צעד, הקולנוע המסחרי הפופולארי התקרב למה שעושה "אישה פנטסטית": סרט הפונה לקהל הרחב שהדמות הראשית בו היא טרנסית והיא משוחקת ע"י מי שזו גם זהותה המינית.
ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:
מדוע זה משנה אם מי שמגלם דמות הוא שחקן או שחקנית סיסג'נדרי או טרנסג'נדרי? יש לכך משמעות שיתכן שאינה ברורה דיה לקהל הטרו-נורמטיבי. עד השנים האחרונות טרנסג'נדרים הופיעו רק בקולנוע המצוי בשולי השוליים. השימוש בשחקנים סיסג'נדרים אינו מעמת את הצופים באופן מלא עם מה שעבור חלק לא מבוטל מהם הוא "האחר" המרתיע. לא משנה עד כמה הסרט מבקר דעות קדומות ויחס מפלה ואכזרי כלפי טרנסג'נדרים, ללא שימוש בשחקנים טרנסג'נדרים הוא חוטא בשכפול של עמדת ההדרה מהמרחב החברתי-תרבותי.
מעבר לחשיבות התרבותית והפוליטית של "אישה פנטסטית", יש להתייחס לערכו הקולנועי – וכאן בהחלט מעלותיו מדברות בזכות עצמן. הדמות הראשית, טרנסג'נדרית ששמה מרינה, עומדת מול התנכלויות חוזרות ונשנות אך מפגינה חוסן רגשי וגדלות נפש שלא ניתן אלא להעריכן. לליו, במאי בולט בקולנוע הצ'יליאני העכשווי, עושה כאן את סרטו החמישי, ומצליח ליצור פורטרט חיצוני ופנימי מורכב של דמות. הדמות הראשית נוצרה לאחר ההכרות של לליו עם השחקנית וגה, כך שהדמות היא השתקפות לא רק של זהותה המינית אלא גם של תכונותיה.
ב-20 הדקות הראשונות של הסרט אנו נחשפים לקשר בין גבר בן 57, מנהל בחברת טקסטיל בשם אורלנדו (פרנצ'סקו רייס) ובין זמרת המועדונים הצעירה מרינה. לאחר ארוחה רומנטית לרגל יום ההולדת שלה, הם חוזרים לדירתו ושוכבים. כמה שעות מאוחר יותר אורלנדו חש ברע. בדרך לבית החולים הוא נחבט בראשו, ועם ההגעה לשם נפטר ממפרצת. סיפור הקשר והאהבה שנגדעה הופך למסובך יותר כשמתגלה כי מרינה רשומה בתעודת הזהות שלה כפי שנולדה – כזכר.
את העלילה ניתן לתמצת לסדרת אינטראקציות בהן זוכה מרינה ליחס הנע בין המזלזל לשפל. חלק מהדברים נעשה באופן מעודן יותר – ובכל זאת מעליב. הרופא שחושד בה בהקשר לפציעה של אורלנדו, השוטר שמעקש לפנות אליה כגבר. החוקרת המשטרתית שפועלת מתוך הנחה שבקשר עם אורלנדו היה אלמנט שמרינה לא חושפת.
הקושי המהותי נוצר מול בני משפחתו של אורלנדו. הבן ברונו (ניקולס סוודרה) המתנהג לגיבורה בגסות מאיימת מבלי שהוא אפילו מסוגל לזכור את שמה, סוניה (אלין קופנהיים), אשתו של אורלנדו, המצהירה שבעיניה הגיבורה היא "כימרה" (מפלצת המורכבת מחלקי חיות). עבורם מרינה היא לא רק "האישה האחרת", אלא דבר שזהותו המינית הלא ברורה נתפסת כאיום על עצם המשפחה.
מול מסכת ההתנכלויות, התגובות של מרינה מעידות על עוז רוח וגדלות נפש. אין מדובר על הפניה נוצרית של הלחי השניה. האיפוק שלה לא מגיע ממקום של חולשה או התנשאות, אלא נובע מאופי חזק. השם "אישה פנטסטית" לכאורה אירוני אבל במהותו וכוונתו נטול אירוניה. עבור הסרט מרינה היא אישה ללא סייג, וככזו, התכונות המגולמות בה הופכות אותה ל"פנטסטית". בהתאם לכך, הצלם בנימין אצ'אזרטה שומר על כבודה של הדמות. המצלמה שלו אינה מציצנית, אלא כזו המציגה את הדמות כאישה.
לליו משתמש באופן מוצלח באלמנטים חיצונים כדי להדהד את נפש הדמות. בשלוש נקודות מפתח יש שימוש במשטחים שיוצרים השתקפות של פני הגיבורה. רגעים בהן מוגדרת ומאוששת מחדש האנושיות המוטלת בספק ע"י בני משפחתו של אורלנדו. מיקום המצלמה הופך את הצופים לשותפים בפעולת התבוננות זו. בנוסף, מכיוון שמרינה לומדת שירה אופראית, יש שתי סצנות בהן היא שרה אריות שיהיו מוכרות לחובבי אופרות ("Sposa son disprezzata" של ג'ימיניאנו ג'יאקומלי, ו-"Ombra mai fu" של גיאורג פרידריך הנדל) ודרך המילים המושרות נוצר אפיק נוסף המאפשר לבטא באריה הראשונה את נאמנותה לאהבה, ובשניה את עוצמתה הפנימית.
