"סאלח" חייב להגיע לכל תיכון בישראל
כשסבא היה אומר שהמדינה זיפת ושבמרוקו יותר טוב, חשבנו שהוא זקן ממורמר. לא הבנו. הגיע הזמן לבקש סליחה כי הארכיון לא משקר. הסדרה התיעודית "סאלח, פה זה ארץ ישראל" היא לא רק שיעור בהיסטוריה - אלא תיקון חברתי עמוק שצריך להתחיל עם הקרנה של הסדרה לכל תלמיד במערכת החינוך. דעה
לפני שלושים שנה בדיוק, ב-1988, שמעתי לראשונה על הביטוי "סאלח פה זה ארץ ישראל". זאב רווח גילם את הדמות בתיאטרון הבימה ונכון, הייתי אז תלמיד כיתה ב' ואולי הזיכרון מעומעם, אבל מה שחרוט לי מאז זה את שיר הנושא שאותו ידענו בעל פה, ואת רווח רוקד על הבמה בערוץ 1 ומצחיק את הקהל באולפן ובבית כאחד. וכילד, המפגש הראשוני שלי עם סאלח שבתי היה כל מה שברחתי ממנו. השפה הערבית, הכופתנים, המוזיקה האנדלוסית, חוסר ההשכלה ואלף סיפורי לילה ולילה על הצרות של ההוא וזה שהסתבך ככה ושוב האשכנזים. והאמת? איפה אנחנו ואיפה סאלח ומה לי ולו ולהם. וההם, מה שידעתי אבל הדחקתי באותו זמן, אלו ההורים שלנו, הסבים והסבתות. האנשים שהביאו אותנו לעולם וגידלו אותנו, הבית. וחלק גדול מאיתנו, כמוני, לא הבין אותם. לא התגאה בהם. לעיתים, אפילו בזנו למה ומי שהם.
ואוי ואבוי אם נדבר על קיפוח. הדור שלי, חלק גדול ממנו, לא מבין עד היום על מה מדברים. "די כבר עם האכלו לי שתו לי" קוראים כמנטרה שלימדו אותנו טוב להאמין לה. ומי שרק מעז לפתוח את הפה ולצייץ שכן היו פה דברים נוראיים ולצערנו עדיין יש מקומות כאלו עד היום, וזה נתפס שיח לא לגיטימי. מביך אפילו. "אנחנו כבר לא שם" או "למה לעלות את זה שוב פעם?". גם אני דיברתי ככה. הארכיון לא משקר.
אז הלמה הזה כי הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" היא אירוע הרבה יותר גדול מעוד תוכנית טלוויזיה שעושה פה רעש לכמה ימים ונשכחת. היא אחד האירועים המכוננים באירועי שנות השבעים לעצמאותה.
והיא תיקון. לאו דווקא החברתי של המרוקאים נגד מדינת ישראל. היא תיקון לנו, הדור השני והשלישי, אלו שנולדנו פה ופתאום מבינים שהסיפורים הטרחניים של ההורים שבכלל לא רצינו לשמוע באמת קרו וזו לא הגזמה או עוד ניפוח כמו שהמרוקאים טובים בזה. התנהגו אליהם כמו אל חיות אדם, זרקו אותם ממשאיות על האדמה והפקירו אותם על גורלם כדי להגן על הגבולות של המדינה כמו בשר תותחים חסר ערך שכל תפקידם להיות פועל שחור למען המולדת. ועבורנו, זה לא סרט על השחורים בארצות הברית או המוסלמים באירופה. זה עלינו. המשפחה שלנו. שלי. אז מה לעזאזל אנחנו אמורים להרגיש עכשיו כלפי כל מה חשבנו שאנחנו יודעים ומי אנו?
אין ספק, כאן מערכת החינוך והתקשורת יחדיו, הצטיינה.
מדינת ישראל נמצאת בתהליך תיקון חברתי עמוק כש"סאלח, פה זה ארץ ישראל" היא לא רק שיעור בהיסטוריה, אלא רלוונטית מתמיד ככלי אותנטי להבנה עד כמה נדרש תיקון רחב ומהותי עוד יותר. לצערנו, האפליה עדיין קיימת במקומות כמו מערכת המשפט, האקדמיה והתרבות מחד ובתי הכלא, גובה ההכנסה ונתמכי הרווחה מנגד. וכמו שאנחנו רואים את האירועים בסדרה כמו דבר הזוי ובלתי נתפס, כך יסתכלו הדורות הבאים גם עדיין על התקופה שלנו. כי בסופו של דבר, אולי מדברים על העדר ייצוג נשים בפרס ישראל השנה, אבל אם ה"מזרחי" היחידי זה ד"ר אדווין סרוסי, זוכה פרס ישראל בחקר המוזיקה שבכלל יליד אורגואי שמקור משפחתו דורות קדימה הוא מלוב, אז תודה רבה, אבל לא באמת התקדמנו הרבה מאז ביחס של המדינה לתרומה של בני עדות המזרח והיותנו חלק שווה במדינה כשאין זוכה מזרחי אחד לרפואה.
שר החינוך נפתלי בנט הצהיר על מהפכה ביחס לתרבות וההיסטוריה של בני עדות המזרחי במערכת החינוך עם הטעמת דו"ח ביטון. לא יודע כמה קורה או יקרה מההצהרות הבומבסטיות דאז, אפשר וראוי להתחיל בהקרנת הסדרה בשעת חינוך בכלל התיכונים במערכת החינוך, כי היא שיעור ההיסטוריה הכי טוב שילמדו, ושלפחות הנוער כבר יגדל עם האמת העצובה על בנייתה של המדינה.
לפנייה לכתב/ת 
