"סטרייק": כשהליהוק מוצלח לא צריך הפתעות
הסופרת המוערכת ג'יי קיי רולינג כתבה סדרת ספרי בילוש בשם בדוי, אבל כנראה שהכישרון שלה הוא לא האחראי לאפקטיביות של הסדרה שנעשתה לפיהם. העשייה האלגנטית והליהוק המעולה מתעלים על העלילה והסגנון שלא סוטים במילימטר מהתבנית השחוקה של הז'אנר
"סטרייק" היא סדרת מתח סופר קונבנציונלית. הנאמנות שלה לז'אנר שהיא מאכלסת – הבלש הפרטי – כמעט ריאקציונית בקנאותה. ברמה העלילתית, הסגנונית והתמטית היא לא סוטה במילימטר מהתבנית השחוקה שלפיה נוצרו אינספור תכני ז'אנר קודמים, מקבלת על עצמה את סט החוקים והקונבנציות האלו בשמחה ורצון מובהקים, מסרבת להעניק להם איזושהי פרשנות מודרנית או פוסט מודרנית שתתאים יותר לטרנדים עכשוויים. היא מתכסה בשמרנותה כמו בשמיכה מהוהה. אז איך זה שנהניתי ממנה כל כך?
ובכן, אפשר לדבר פה על ערכה של היצמדות למנגנון שהוכיח את עצמו מיליון פעמים בעבר, על הבנה של האלמנטים שהפכו אותו לכה פופולרי ועל שימוש מהוקצע ונבון באלמנטים הללו. אפשר גם לנסות ולהיתלות באילן היוחסין של הפרויקט, שמגיע מבית ה-BBC ומבוסס על סדרת ספריה רבי-המכר של ג'יי קיי רולינג שכתבה אותם תחת שם העט רוברט גלבריית', לאחר הצלחת הענק של סדרת ספרי "הארי פוטר" שלה. מן הסתם לשני הנתונים הללו יש קשר לאפקט של "סטרייק" עליי, אבל אם תשאלו אותי, התשובה הראשונה שלי תהיה "ליהוק".
(באדיבות yes)
(באדיבות yes)
"סטרייק", שמשודרת ב-HOT, yes וסלקום tv, מחולקת לשבעה פרקים שמכסים שלוש חקירות שונות ועוקבת אחר הבלש הפרטי בעל השם המטורלל קורמורן סטרייק (טום בורק). בנו של כוכב רוק מפורסם שאיתו הוא לא בקשר, סטרייק איבד רגל בעת שירותו הצבאי באפגניסטן וכעת מנסה לשרוד איכשהו בעסקי הבילוש המקרטעים, נודד בין משרדו המג'ויף (שם הוא גם ישן) לפאב המקומי וחי מצ'ק זעום אחד למשנהו. ואז מגיעה למשרדו רובין אלקוט (הולידיי גריינג'ר), מזכירה זמנית שנשלחה על ידי איזושהי חברה שסטרייק בכלל שכח ששכר, ובמקביל להגעתה נופלת בחיקו של סטרייק גם תעלומה הגונה: מה הוביל למותה של הדוגמנית המפורסמת לולה לנדרי (אלריקה ג'ונסון), שנפלה לכאורה מדירת הפנטהאוז שלה?
עד כאן, מדובר בסט-אפ קלאסי. וגם ההמשך, כאמור, שומר על המסורת, החל מסוללת החשודים האפשריים, דרך עבודת הבילוש המתבקשת של הבלש האנדרדוגי, ועד לשלל הרד-הרינגים (רד הרינג: הטעיה, הסחת דעת) הניצבים בדרכו עד לפתרון התעלומה. אל לכם לצפות להפתעות.
(באדיבות yes)
הקשר המענג הזה שבין סטרייק לאלקוט והכימיה הברורה שבין השחקנים המגלמים אותם מעניקה ל"סטרייק" איזה משהו אקסטרה, משהו שמחמיא לשמרנות שלה ועוזר לטשטש את חוסר שאפתנותה המופגן בכל הנוגע לקידום הז'אנר למאה ה-21. גם מי שבכל זאת יגיע בשביל תעלומת הרצח, לגמרי עלול למצוא את עצמו נשאר בגלל המשהו הזה.
ועוד משהו: כנהוג בפרויקטים מסוג זה, עבודת הבימוי של "סטרייק" חולקה בין מספר במאים, שלושה במקרה הזה – מייקל קיילור ביים את שלושת הפרקים הראשונים, קיירון הוקס ביים את השניים הבאים, ולשני הפרקים האחרונים אחראי צ'רלס סטרידג', במאי וותיק שגם עבד הרבה בקולנוע ("סיפורי פיות", "המקום בו מלאכים פוחדים לדרוך"). וכולם, ללא יוצא מן הכלל ובייחוד במקרה של קיילור, חולקים כבוד ויזואלי למקורותיו הנואריים של ז'אנר הבלש הפרטי – הצילום בעל הניגודים החריפים בין אור וצל, העיצוב האנכרוניסטי של חלק מהסטים (בייחוד המשרד של סטרייק, שכמו שועתק מתור הזהב של הז'אנר הקולנועי בשנות ה-40), ואפילו הפסקול. חלק ממה שהופך את "סטרייק" לחוויית צפייה כה נעימה קשור להטיית הכובע המטאפורית הזאת, לכבוד שהיוצרים הללו מפגינים לענקים שעל כתפיהם הם עומדים.
הביקורת פורסמה במגזין "פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
"סטרייק"
באדיבות yes
מומלצים
