ביקורת סרט: "ליידי בירד" - קלישאה חיננית על הגשמה עצמית
לנערה בת 18 מסקרמנטו יש חלום אחד: לפרוש כנפיים ולעוף. היא אפילו משנה את שמה לליידי בירד. התוצאה היא סרט על קונפליקטים משפחתיים, שאומנם לא מציג דמויות מקוריות במיוחד, אבל כן ניכרת בו כימיה טובה בין השחקנים והוא מלא ברגעים מעוררי אמפתיה
אישה צעירה מבקשת לפרוש כנפיים ולעוף. אחרת, מדוע בוחרת כריסטין מק'פרסון, תלמידת כיתה י"ב בתיכון קתולי בסקרמנטו, לקרוא לעצמה ליידי בירד – ציפור וגם גברת. זהו, במידה רבה, גם סיפורה של מי שכתבה את הדמות הזו, גרטה גרוויג, שבסרטה הראשון כבמאית כמו מבקשת לעצב לעצמה זהות משלה.
והיא עושה זאת בהצלחה ניכרת. "ליידי בירד" (Lady Bird) זכה לחיבוק חם במיוחד מצד מבקרי הקולנוע באמריקה, וקטף חמש מועמדויות לאוסקר - בהן לסרט ולבמאית המצטיינים (גרוויג היא האישה החמישית בסה"כ שהייתה מועמדת בקטגוריה זו). בשנה קולנועית שהעלתה על נס את כוחן של נשים וזכותן לומר עד כאן – הייתה למועמדות זו גם משמעות פוליטית, ו"ליידי בירד", אולי מבלי שנתכוון לכך, הפך אחד הסרטים המייצגים של הרגע הנוכחי.
השנה היא 2002, ואמריקה עודנה מלקקת את פצעי פיגועי 11 בספטמבר. לאירוע ישנן השלכות גם על מצבה הכלכלי של משפחת מק'פרסון – האם מחשבת כל סנט בקופה במרכול, והאב (טרייסי לטס הנהדר) ניצב בפני פיטורין. גרוויג אכן מבהירה שכל אלה אינם נוגעים כמעט לגברת-ציפור, ודמותה הילדותית-משהו אומנם מעוצבת כמי ששקועה בעולם החלומות שלה. עובדה, היא אפילו מגייסת את הפיגוע במגדלי התאומים כדי להסביר מדוע סיכוייה שלה לעקור לניו יורק גבוהים יותר עתה.
ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:
"ליידי בירד" הוא גרסה סימפטית ומפותחת יותר של תוצרי ה-mumblecore, אותם סרטים עצמאיים דלי תקציב המבוססים על ברברת קיומית של צעירים חסרי תכלית, שגרוויג הייתה המלכה הבלתי מעורערת שלהם (היא כיכבה ב-"Hanna Takes the Stairs" מ-2007, שאותו גם כתבה, שנחשב לאחד מסרטי המפתח של הז'אנר. יחד עם במאי הסרט, ג'ו שוונברג, היא כתבה וביימה את "לילות וסופי שבוע", שנה לאחר מכן). העובדה שסרטה הנוכחי מתרחש בשנה שבה נוצר מה שנחשב לחלוץ סרטי ה-mumblecore, "פאני הא-הא" של אנדרו בוז'לסקי, אולי אינה מקרית – אך גרוויג משכילה ליצור סרט שמתרחק ממקורותיה הקולנועיים מראשית המילניום, מתוך איזו מודעות למגבלות האסתטיות-נרקיסיסטיות שלהם.
דמותה של ליידי בירד מזכירה אומנם עשרות נשים צעירות שאכלסו סרטים דומים – את חלקן גילמה גרוויג עצמה, בעבודותיו של בן זוגה, נואה באומבך ("פרנסס הא", "גרינברג"). אבל אם יש לסרט חן מסוים, ויש לו, הרי זה משום שגרוויג מתבוננת בגיבורה שלה – שהיא במידה רבה היא עצמה לפני 16 שנה – מתוך שילוב של ביקורתיות ואמפתיה. היא ממציאה לעצמה בית אמיד שבו היא מתגוררת – בעיקר כדי להסתיר את העובדה שהיא נולדה בצד הלא נכון של המסילה. אך גרוויג אינה נמשכת לדמיונות הילדותיים האלה (למרבה המזל, היא גם לא מעניקה לגיבורה שלה שאיפות ספרותיות), וקשה שלא להזדהות עם האם שמעמתת את בתה עם כמה אמיתות קשות על חיי המשפחה.
תסכול שמקורו במעמד החברתי, קונפליקטים משפחתיים, יחסי אם-בת מעורערים ואהבות נכזבות – אלה כוללות את כוכב החוג לתיאטרון (לוקס הדג'ס מ"מנצ'סטר ליד הים") ומוזיקאי המאוהב בדימוי של עצמו (טימותי צ'למה מ"קרא לי בשמך") – כולם פה, כולם כבר נחוו בעבר, וגרוויג אינה מציעה איזושהי פרספקטיבה עדכנית או מקורית במיוחד. בעיקר נדמה שהדימוי הנשי שהיא מעצבת, על אף הופעתה המרנינה של רונאן, הוא לא הרבה יותר מקלישאה של נערה-אישה ברגע של מעבר המבקשת לגאול את עצמה מתחושת השוליות, להמציא את עצמה, לכונן זהות עצמאית, ולהתנתק מאמה הדומיננטית המתעקשת לקרוא לה בשמה האמיתי. גם הרגע שבו היא מגיעה להכרה, ושיחת הטלפון ההכרחית שמלווה אותו (נחשו למי), אינו מותיר את הצופה עם לסת שמוטה.
אבל זהו סרט שיש בו הרבה רגעים יפים, ושחקני משנה שפשוט נעים לצפות בהם עושים את עבודתם, ושהכימיה בינם ובין רונאן היא מצוינת. אלה לא רק מטקאלף ולטס בתפקידי ההורים, אלא גם לויס סמית' כמנהלת הקשישה של ביה"ס הקתולי וסטיבן הנדרסון כמורה לדרמה. שתי דמויות שמעוצבות באופן הכי לא צפוי שאפשר להעלות על הדעת. וישנה גם סצינת הפתיחה המפתיעה העוברת מדמעות משותפות של זיכוך רגשי להתפרצות של ויכוח אם-בת מר, שאת האופן ההיסטרי בו הוא נקטע מכיר כבר כל מי שצפה בקדימון.
