לפרום את הכיפה: כתביו של אורי אורבך מזכירים ציונות דתית אחרת
מדאגה כנה למדוכאים ולמוחלשים, דרך ניסוח "תפילה לעובדים הזרים" ועד משפטים כמו "עדיף תקשורת שמפילה ממשלה מאשר ממשלה שמפילה תקשורת" - קובץ מאמריו של אורי אורבך מלמד יותר מכל על השינוי שעברה הציונות הדתית בשנים האחרונות
אם לנקוט נימה מעט אורי־אורבכית, אפשר לומר כך: בכל האמור בחזון שייעד היהודי החביב הזה לציונות הדתית, הניתוח הצליח, אבל החולה התעורר עם הפתעה מרעישה בין רגליו וצורך בהול לשנות את סעיף המין בתעודת הזהות.
כותב אורבך ב־2005: "מתי... נהיה (בני הציונות הדתית) נורמלים? ברגע שחייל דתי יפסיק לחשוד שעשו לו טובה שקיבלו אותו לגל"צ". ואמנם, רק בסוף החודש שעבר פורסם שלא פחות ממחצית ממשתפי קורס העיתונאים של התחנה הצבאית בשנה הקרובה יהיו דתיים. מובן מאליו שזו בסך הכל מטונימיה לתהליך הרחב שאליו אורבך שאף: הפיכת הציונות הדתית למכתיבת הטון בציבוריות הישראלית. בהקשר הזה, הוא לא היה רק פרשן, כי אם שחקן פעיל. כפי שטוען העיתונאי עמית סגל בפתח הדבר שכתב עבור הקובץ: הרשימה "הטובים לתקשורת" שכתב אורבך בביטאון המתנחלים "נקודה" בשנת 87', שהפצירה בכיפות הסרוגות להתגייס לגל"צ, הקימה "דור של עיתונאים דתיים".
אבל החזון שייעד למגזר שעימו נמנה לא התמצה בתפיסת מוקדי הכוח, אלא גם בשימוש הוגן והגון במשאב היקר. אורבך מצטייר כמי שדאג באמת ובתמים למוחלשים ולמדוכאים וכמבקר חריף של תרבות הצריכה הקפיטליסטית, זו שמעמידה הכל למכירה, לרבות שערה של נינט (באותה פרסומת ששילמה לה כדי לעשות קרחת). אבל טעות קשה הייתה בידיו כשזיהה באופן מוחלט בין אורח החיים הצרכני לבין חילוניות: ככלות הכל, מפלגת הציונות הדתית, הבית היהודי, היא הכוח הפוליטי הפרו־קפיטליסטי ביותר כיום. "אני חולם שיום אחד ניצור משבר קואליציוני בגלל מפעלים בסכנת סגירה, בגלל מדיניות בריאות, בגלל מחסור בתקציבים לזקנים או לילדים", כתב ברשימה הסוגרת את הקובץ, משפט שנקרא היום כבדיחה עצובה על רקע תאוות ההפרטה של נפתלי בנט ואיילת שקד והשטנה שהם רוחשים למגזר הציבורי.
זה אפוא ניתוח שינוי המין שעברה הציונות הדתית: מ"תפילה על העובדים הזרים" שסועדים את הורינו המבוגרים ואת הנכים, שכתב אורבך ב־2014, ועד למאמר שהאשים את הנכים במצבם, שהתפרסם בספטמבר האחרון בעיתון הציונות הדתית "מקור ראשון".
"דתי נורמלי" מורכב מהטורים העיתונאיים שפירסם אורבך מאז אמצע שנות ה־80 בשלל פלטפורמות, מ"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ועד "נקודה" ו"בשבע"; כמו גם פוסטים, סטטוסים, נאומים ואיגרות שניפק בשבתו כחבר כנסת מטעם הבית היהודי (מ־2009 ועד שנפטר ממחלת דם ב־2015 והוא בן 54 בלבד). המונח שנבחר לשמש ככותרת מבטא את גישתו האמונית הבסיסית של הכותב, אשר לראייתו מייצגת נאמנה גם את הרוב הדומם בקרב הציבור הדתי־לאומי: "אלה שמתמרנים בין חומרות מטורללות להקלות שמוציאות את הטעם". השאלה אם הקביעה הזאת מ־2007 לא התיישנה, ופינתה מקומה להקצנה פוליטית ודתית, בעינה עומדת.
על אורבך נהוג להתרפק בהקשר הזה, גם מימין אבל בעיקר משמאל, כמי שהציג חזות מתונה ושקולה, בלתי מתלהמת בעליל, שתובלה בהומור, משחקי מילים ושפם. בצדק, יש לומר. למעט כמה רגעי התנשאות נוראיים על חילונים (הבולט שבהם בקובץ הוא דיאלוג מדומיין בין אישה חרדית לחילונית ובו האחרונה מוצגת כמהבולה מהגיהינום), ויחס אובססיבי משהו כלפי שאלת יחסם ליהדות.
זה לא רק עניין של סגנון. דומה שעובר קו ישר בין המתינות האישיותית של אורבך; עבור בתפיסות החברתיות־כלכליות הנדונות; ועד לגישה האנושית הבסיסית שהפגין כלפי המחנה הפוליטי היריב, בד בבד עם תפיסה הומניסטית יחסית כלפי מוסדות המדינה הדמוקרטית. "עדיף תקשורת שמפילה ממשלה מאשר ממשלה שמפילה תקשורת", אמר אורבך בנאום בכנסת ב־2012, רגע לפני השלמת המהפכה הביביסטית, בעוד משפט שנקרא היום כמו גלויה מארץ רחוקה ששקעה למצולות. אורבך, אם לנסח הכי בפשטות, ראה את האחר.
מעניין לחשוב על הקֶשר בין המדיום של אורבך במהלך רוב הקריירה - הטור הפובליציסטי הקבוע, שמפורסם מדי שבוע כמו שעון - לבין מתינות עמדותיו ונעימות הליכותיו. במובנים מסוימים, זהו מדיום ההולך ונעלם כמעט, לטובת טור הדעה האד־הוקי ה"נוקב" מזה, והמדור האישי החושפני מזה. מהטורים של אורבך, שלא היו מקובעים לטראפיק או לקליקבייטים, עולה דמות שלמה ועגולה, אך כזאת שלא גונבת את ההצגה. בטוחה בעצמה, אך לא יהירה. דמות המבטאת מורכבוּת שמשוחררת מההכרח לזעוק את הכרעתה. היום, ספק אם זה היה עובר.
יש לומר שעוד כמה טורים בקובץ התיישנו (למשל, טור שלם על הביטוי המאונגלז "אי־אפשר להגזים בחשיבות של..." שמאז כבר התאזרח לגמרי בעברית),
ושבאופן כללי אפשר היה לקצר אותו. חלקו האחרון, העוסק באופן מפורש בציונות הדתית, אחרי כל החלקים שעסקו בה במובלע, מעורר תחושה של חזרתיות מתישה. העורכים גם התקמצנו על מתן הקשר, איפה שצריך היה. אבל בהתחשב בכך שאורבך הוא מנסחה של הציונות הדתית, יותר מכל כותב עכשווי אחר, בהחלט יש טעם באיסוף כתביו – לא מעט מהם מחכימים גם בחלוף זמן.
"דתי נורמלי: מבחר כתבים", אורי אורבך, ידיעות ספרים, 350 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
