"ארבעה ימים": לא סתם דרמה משטרתית
המיני-סדרה שנעשתה בשיתוף של ה-BBC ונטפליקס היא סדרת מתח משטרתית שאפתנית, אינטליגנטית ומבדרת מאת יוצר כביר. הבעיה היא שבמקביל להיותה כזו, היא גם מבקשת להגיש לצופיה תמונת מצב של בריטניה כיום, וייתכן שהשאפתנות שלה מעט גדולה יותר מיכולתה לעמוד באתגר
אף שהיא אולי נראית תחילה כמו דרמת מתח משטרתית רגילה מז'אנר ה-Procedural, עד מהרה מתברר כי "ארבעה ימים" (Collateral, במקור) מבקשת להשיג הרבה יותר מאשר ליישם במקצועיות את הקונבנציות של הז'אנר הזה ותו לא. למעשה, המיני-סדרה הזאת, בהפקה משותפת של BBC ונטפליקס, מבקשת לצייר דיוקן מורכב, רב פנים ועמוס באג'נדות, של הממלכה הבריטית כיום. מיזם שאפתני, אין ספק – אך ייתכן שמעט שאפתני מדי לקנה מידה מוגבל של ארבעה פרקים בלבד.
הכול מתחיל ברצח של שליח פיצה לונדוני, שמתגלה כפליט מאזורי העימות במזרח התיכון. הבלשים קיפ גלספי (קארי מאליגן) וניית'ן בילק (נת'ניאל מרטלו-ווייט) הם שמופקדים על חקירת האירוע, כשקצות החוט המידיים העומדים לרשותם הם הצעירה שמנהלת את הפיצרייה ומטפלת באמה החולה (היילי סקוויירס), שוהה בלתי חוקית מוייטנאם שהייתה עדה לרצח (קיי אלכסנדר) וקארן מארס הסוערת והבלתי צפויה (בילי פייפר), האישה שהזמינה את הפיצה מלכתחילה.
הפסיפס העלילתי של "ארבעה ימים", אתם בטח כבר מסיקים, מהווה חתיכת משימה תסריטאית. אבל יוצר הסדרה דיוויד הייר – במאי ומחזאי עטור הישגים ("השעות") – מצליח לעמוד בה בכבוד, במשך רוב הזמן. הייר רץ קדימה באלגנטיות עם הסיפור המסיבי שטווה, מצליח להעניק אישיות וסיפור לרוב דמויותיו, וקושר ביניהן באופן שלא נדמה מאולץ או כתוב מדי. תצוגות המשחק המצוינות עוזרות, וכך גם העריכה הקצבית והמדויקת והבימוי השוטף של סי.ג'יי קלרקסון שמנצל באופן מיטבי את האורבניות המנוכרת של הכרך הלונדוני.
אבל כאמור, "ארבעה ימים" מעט שאפתני מדי לטובתו שלו. זה ניכר ברמת תשומת הלב המוקדשת לשלל הדמויות שחלקן – כמו הדמות הראשית שמגלמת קארי מאליגן – פשוט זועקות למעט יותר פיתוח ממה שניתן להן. וזה ניכר גם ברמת המטרה הכללית של הייר – להציג בפני הצופה תמונת מצב עדכנית של המצב בבריטניה, משאלת הפליטים ומבקשי המקלט, דרך האקלים הפוליטי המעורער בימים שאחרי הברקזיט ועד למחיר מעורבותה של בריטניה בסכסוכים בינלאומיים כמו המלחמה באפגניסטן. השולחן שלו פשוט מעט עמוס מדי עבור מיני סדרה בת ארבעה פרקים. למרות ש"ארבעה ימים" בהחלט מספקת את הסחורה ברמת הבידור האינטליגנטי שהיא מציעה לצופה, ולמרות שפה ושם הייר קולע בול למטרה שאליה הוא מכוון – קשה שלא לצאת עם תחושה שלכל הדבר הזה הגיע מעט יותר זמן פיתוח ממה שקיבל.
עבור קארי מאליגן, "ארבעה ימים" מהווה סוג של שיבה אל המדיום בו עשתה את צעדיה הראשונים עם הופעתה המצוינת ב"בית קדרות" של BBC ב-2005, על פי צ'רלס דיקנס. וגם פה, כמו אז, הכריזמה שלה ברורה, אפילו מועצמת: ייתכן שעל הנייר, קיפ גלספי שלה היא רק עוד חוליה טלוויזיונית בשרשרת ארוכה של נשים חוקרות קשוחות, ממוקדות ונבונות שצריכות להוכיח את עצמן ולהתמודד עם הזלזול של הסובבים.
אבל מאליגן נוטעת בה מידה הגונה של הומור יבש, זווית של חיוך שמאפשרת לה לצאת מכל סיטואציה כשידה על העליונה. היוצר הייר, לעומת זאת, די מפספס אותה, כאמור. הוא מעניק לה סיפור רקע מסקרן – היא הייתה מתעמלת אולימפית מפורסמת שעזבה את עולם האתלטיקה אחרי פציעה קשה – והריון מתקדם, אבל מסרב לעשות איתם משהו חוץ מאשר לנטוע אותם שם. רוב העבודה מונחת על מאליגן, שהופכת את הדמות הלא כתובה דיה שניתנה לה למישהי שתשמחו לראות שוב על המסך.
הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס".
