דון מקלין בניו יורק: געגועים לאמריקה של פעם
דון מקלין היה שם כשאלביס פרסלי נענע, רוי אורביסון בכה וג'וני קאש התגרש, אך בניגוד אליהם הוא עדיין פה. כמו דונלד אחר גם הוא רוצה להחזיר את אמריקה לגדולתה, ובשעה וחצי של מופע אינטימי מול קהל בגיל העמידה, עם הגיטרות והשירים הקלאסיים - הוא מצליח לעשות זאת
עוד עניין שמשותף לדון ולדונלד הוא הזיקה לירושלים. טראמפ הצהיר עליה כבירת מדינת ישראל, ואילו מקלין כתב שיר אהבה לעיר הקודש (כמחווה לראש העיר האגדי טדי קולק). בהופעה אינטימית ב-City Winery בניו יורק, מקלין הקדיש את השיר Jerusalem למעריצים בישראל לקראת "ההופעה בקיץ בירושלים". למען הדיוק, ההופעה של הזמר בישראל תתקיים באזור השרון, אבל עבור הקהל האמריקני ואולי גם עבור מקלין עצמו אין הרבה הבדל. כמו שקובע המשפט הראשון בשיר: "Jerusalem, Jerusalem all roads leads to you…". ובכל מקרה, כשהוא יופיע על הבמה באמפי-פארק רעננה ב-16 ביוני, כל הדרכים ממילא יובילו אליו.
מקלין בן ה-72 מנהל רומן ארוך עם ישראל ועיר הבירה שלה, והשיר Jerusalem שיצא ב-1981 הוא הוכחה לכך, כמו ביקוריו הקודמים במדינה והחברות שלו עם טדי קולק. הוא נזקק לאלו כראייה מול האשמותיה של אשתו השנייה פטרישה, שבמהלך מאבק הגירושים המכוער שלהם סיפרה כי נהג ללעוג לה על רקע היותה יהודיה. היא גם הגישה נגדו תלונה על תקיפה במרץ 2016. לא מן הנמנע שזו הסיבה לדחיית מועד היציאה של אלבומו האחרון Botanical Gardens.
"האלבום הזה היה מוכן כבר לפני אבל אז קרו דברים, והעסקה בוטלה, ואז שוב נכנסה לתוקף, והיום אנחנו משיקים אותו", הכריז מקלין במהלך הופעתו במועדון היוקרתי במנהטן וזכה לפרגון גדול מהקהל. על פניו נראה שהוא פתח דף חדש בחייו המקצועיים והפרטיים עם האלבום וזוגתו העדכנית. אלא שקשה להתעלם מהתחושה שמעריציו - ברובם גברים ונשים בגיל העמידה - שומרים לו אמונים בעיקר על רקע מורשת העבר, עליה גדלו רבים מהם. ומדובר בחתיכת מורשת עם להיטים כמו Castles in The Air, Vincent וכמובן American Pie – נקודת ציון בלתי נשכחת בדברי ימי המוזיקה האמריקנית.
הופעתו של מקלין ארכה כשעה וחצי ושילבה את שיריו האהובים מן העבר עם כמה חדשים שקטף זה עתה מ"הגנים הבוטניים" שלו - לא פחות מ-15 שירים הוא ביצע במהלך הערב. מקצתם מוכרים, אחרים פחות, מהם נמרצים וטעוני אקורדים, או איטיים ורפויים. הקהל מאזין בשקט, גומע את הצלילים בנינוחות וממתין בסבלנות. לכולם ברור שהקליימקס יגיע מתישהו עם הקינוח - העוגה האמריקנית, שהיא בעצם המנה העיקרית. ואכן, כשהגיעה העת לקראת סופו של הליינאפ, מקלין הגיש את American Pie לנוכחים, שלא יכלו להישאר אדישים, או ממושמעים בכיסאותיהם.
הלהיט מ-1971 ישן, מעובד ומחומם, אבל הטעמים מוכרים כל כך ואהובים, ערבים לחיך ולאוזן. הוא מתחיל לאט ומתעצם בהמשך, קוצב את פעימות הלב, ומזרים אנרגיות לידיים שמונפות באוויר ולרגליים שמתחילות לנוע כתגובה לא רצונית. שועל קרבות ותיק ומנוסה כמו מקלין יודע עד כמה אדירה השפעתו של ההמנון שחיבר על האמריקני הממוצע, והוא מנסה למצות אותה עד כלות כשהשיר נמתח ומתנגן על שני חלקיו, במשך יותר מעשר דקות.
עד לרגע השיא המתמשך של המופע, העניינים מתנהלים בנינוחות יחסית. מקלין וצוות הנגנים הוותיקים שלו חרשו לאורך השנים את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה והתנחלו עמוק בלבבות של מעריצים. הם עושים זאת גם היום, כמו פעם דרך המוזיקה. הם לא דופקים הופעה, ולא מרבים במלים - נציגים של דור אחר, שמביאים איתם תחושה של נוסטלגיה צנועה. מקלין עולה על הבמה לבוש חולצת משי צעקנית בצבע ארגמן, שלא תואמת את הנונשלנטיות השקטה שלו כשהוא מתחיל את המופע בלי דברי פתיחה. הוא פורט על הגיטרה נעימה מוכרת, ביצוע של Got Me Singing The Blues של גאי מיטשל. כהרגלו הוא מבצע גרסאות כיסוי לאגדות נוספות כמו ג'וני קאש (So Doggone Lonesome) ורוי אורביסון (Crying), וגם שר את שירו And I Love You So, שאלביס פרסלי עשה לו גרסת כיסוי במשך שנים. הגרסאות האלה משתלבות בחוויות שהוא משתף מדי פעם במהלך המופע מההיכרויות שלו עם ענקי המוזיקה הללו שהיו ואינם: השנה האחרונה והעגומה של אלביס, או שיתוף הפעולה עם פיט סיגר שבהשראתו החליט לפרוש מלימודיו בתיכון ולצאת לקריירה מוזיקלית.
חבל שמקלין לא חולק יותר חוויות במהלך המופע, הרי הוא היה שם לצד ענקי המוזיקה האמריקנית. אבל הוא מעדיף לתת לגיטרה שלו לדבר במקומו, והיא מדברת יפה ושוטף בליווי עוד שלוש גיטרות של חברי הלהקה הוותיקים שלצדו. ביחד על הבמה הם מקנים תחושה של אינטימיות פשוטה מבית מרזח מזדמן מהמידווסט, אווירת גראסרוטס אמיתית, פיסת אמריקנה שורשית מפעם. ואולי קצת ביקורת על זו של היום כמו בשיר Primetime.
נוסטלגיה אמריקנית - זה יכול לעבוד בניו יורק, בנאשוויל, בטקסס, בלוס אנג'לס וגם בישראל, לבטח ברעננה בה מתגוררים אמריקנים רבים. הוותיקים שבהם בוודאי יתענגו על השירים, אלו שגדלו על המורשת של הוריהם יזהו בעצמם כמה מהם. כולם מזמנים געגועים לפעם. ולרגע, רק לרגע, מקלין מצליח לממש את סיסמת הבחירות של טראמפ: To make America great again.
