ביקורת הצגה: "מר גרין" - פנינה בימתית מרגשת
"מר גרין" שעלתה בבית ליסין, על מערכת היחסים בין קשיש ניצול שואה לצעיר הומוסקסואל, מייצרת רגע אינטימי שנפרש על פני שעה ועשרים. סיפור אנושי מעורר חמלה שיעורר בכם רצון להתקשר לסבתא
מר גרין, קשיש יהודי ניצול שואה, איבד את אשתו ייטה, סליחה – גברת גרין, לפני כחודשיים. מאז הוא לא החליף את הפרחים שבכד, לא ניקה את הבית, ולא אסף את הדואר שלו. אבל הוא בסדר גמור. הוא לא צריך שום דבר. יום אחד מתדפק על דלתו בחור צעיר בחליפה, רוס גארדינר. הוא טוען שהשופט גזר עליו לבקר מדי שבוע את מר גרין ולסייע לו במה שניתן - עונש על כך שהתנגש בו עם רכבו (למר גרין שלום). זו תחילתה של מערכת יחסים מעניינת, כזו שמלבד גרין וגרדנר מצוי בה גם שחקן שלישי – פער הדורות.
ההצגה "מר גרין" שעלתה בבית ליסין בבימויו של נתן דטנר, על פי המחזה מאת ג'ף בארון ובתרגומו של עידו ריקלין, היא פנינה בימתית של שעה ועשרים דקות. גדי יגיל בתפקיד ענק כמר גרין, מציג דמות שבירה אך עיקשת, מעוררת חמלה אך נרגנית, קומית ומרגשת. יגיל מפליא לדייק עד לניואנסים את הקונפליקטים הפנימיים, את המחוות הקטנות והגדולות שאופייניות כל כך ליהודי השמרן שתופס את היהדות כמייצגת את כל מה שטוב ונכון. את ההתעקשות על אוכל כשר ממסעדה ספציפית, את חוסר הפתיחות לחידושים טכנולוגיים וההיאחזות בזיכרונות העבר, ואת השמרנות הסולדת מגויים, שגם גורסת למשל שלהיות הומו זו בחירה.
לצדו, עידו רוזנברג מגלם את גארדינר בכישרון, בנוירוטיות האופיינית לדור השלישי לשואה, עם רגישות כבושה, שלעתים מתפרצת ולעתים מתאפקת, עם זעקה לקבלה חברתית בשל נטיותיו ההומוסקסואליות.
יש לציין את המוזיקה המשובחת שכתב ליאור רונן, בעלת אופי מחזמרי-משהו, אך משתלבת היטב בהצגה וכמו מגדילה את נפחה.
בכימיה הטובה שבין שני השחקנים, יגיל ורוזנברג נעלמים, ואת מקומם תופסים במלואם גרין וגארדינר. הקהל שוכח שיש עולם, שיש אחד יגיל ואחד רוזנברג, ומרגיש עצמו גרגר אבק בסלון של גרין או מכתב סגור על המזנון שלו. נוצר רגע אינטימי שנפרש על פני שעה ועשרים. הדהודיו מורגשים גם לאחר מכן, בדמות רצון להתקשר לסבתא, או מינימום חשק עז לטשולנט מהביל.
