משחקים בנדמה לי: איך ישראל הייתה נראית לולא נרצח רבין?
בשנת 1935 התאכזב הרב סולובייצ'יק כשלא קיבל את משרת חייו, החליט לעזוב את הארץ, ואנחנו הפסדנו גאון פילוסופי ותלמודי שהיה עשוי לשנות לנצח את מערכת היחסים בין החילונים לדתיים. בעקבות ספר חדש שמציע אלטרנטיבה להיסטוריה שאתם מכירים - חמישה אנשי ציבור חוזרים לצמתים קריטיים בעברה של המדינה ושואלים "מה אם". דלתות מסתובבות גרסת ישראל 2018
מפא"י ובן גוריון מפסידים את הבחירות הראשונות, מנחם בגין פורש בשנות החמישים, מדינה פלסטינית מוקמת ב-1968, בנימין נתניהו הוא בעלים של חברת רהיטים מהגדולות בעולם, אחמד טיבי הוא שר הפנים, וערפאת הופך לשותף במועדון לילה בניו יורק.
ספרו של אורי רדלר "לו" (סלע מאיר) עוקב אחר התסריט הפרוע הזה ומספר את ההיסטוריה של המדינה אחרת. כך, במסגרת של רומן מוצגת התפתחותה של ישראל בשלטון ליברלי-קפיטליסטי. זו מדינה שבה יוני נתניהו מקים עם חברו לסיירת אהוד ברק חברה מצליחה; שבה עומדות בראשות הממשלה שלוש נשים; הסתדרות העובדים מפורקת בתחילת דרכה; והציבור החרדי והמזרחי הופך לסיפורי הצלחה.
בעקבות הספר ובמבט קצת יותר ריאליסטי - שבכל זאת מרשה לעצמו לפנטז - חמישה אנשי ציבור חוזרים לנקודות קריטיות בתולדות המדינה ומסבירים איך הכול היה נראה היום לו דברים היו מתרחשים קצת אחרת.
העיתונאי אורי אבנרי על ישראל שבה רבין לא נרצח
"אחרי שהוא חתם על הסכם אוסלו, היחסים האישיים בין רבין ליאסר ערפאת התחממו", מזכיר העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי. "ערפאת ביקר בביתו של רבין לא פעם. אותו היגיון היה ממשיך להוביל את השניים בכיוון של שלום. אני הייתי בכיכר, שמעתי את הירי. היה לי ברור שקורה פה דבר איום ונורא. המהפכה הגדולה שרבין התחיל בה לא תימשך בלעדיו.
"שלום עם העם הפלסטיני פירושו של דבר שיש שתי מדינות. בלי כל ספק, בין שתי המדינות היו נוצרים יחסים הדוקים, מפני שזו ארץ קטנה ושתי מדינות לא יכולות להתקיים בה בלי שותפויות בכל השטחים - הכלכלי, סידורי הביטחון - ולאט-לאט היו נוצרים קשרים תרבותיים. מעבר לזה שותפות קרובה של שתי המדינות האלה בתוך מזרח תיכון שהולך ומתאחד הייתה יוצרת שוק משותף, דומה לזה של אירופה. החרם העולמי שקיים נגד ישראל היה נעלם לגמרי, היה הופך לזיכרון רחוק, וישראל הייתה מתפתחת מבחינה כלכלית ופוליטית. במקום להיות תלויים במדינה אחת - ארצות הברית - היינו שותפים של כל העולם, וישראל הייתה הופכת למדינה נורמלית, כפי שמייסדי הארץ, מייסדי הציונות, דמיינו".
הרב חיים נבון על ישראל הכוללת את הרב סולובייצ'יק
"ב-1935 הגיע לארץ ישראל רב צעיר, הרב יוסף דב סולובייצ'יק. בן 32, ד"ר צעיר לפילוסופיה, התמודד על משרת הרב הראשי של תל אביב - והפסיד", חוזר אל הרגע המכונן בעיניו הרב והסופר חיים נבון. "סולובייצ'יק חזר לארצות הברית באונייה והמשיך לחיות שם שנים רבות. הוא הפך לאחד הרבנים הגדולים של המאה ה-20, מוביל האורתודוקסיה המודרנית, גאון פילוסופי, גאון תלמודי - וכל זה מארצות הברית.
"אם הרב סולובייצ'יק היה נשאר כאן, אני מניח שבגיל צעיר הוא גם היה מתמנה לרב הראשי לישראל. מה זה היה עושה לנו? מה זה היה עושה לו? אם אדם כזה היה נמצא כאן במשך שנים רבות כל כך כראש הרבנים לישראל? אדם שהושפע מסביבתו והשפיע עליה, שגיבש שיטה פילוסופית הכי עמוקה, הכי משמעותית שיכולה להיות ותמיד באינטראקציה עם הסביבה שלו, שכל מי שהכיר אותו העריך והעריץ את יכולת ההתמודדות שלו, נואם כריזמטי, אהוב, נערץ.
"אני חושב שאנחנו היינו שונים לגמרי. גם הוא, גם התורה, גם המדינה היו שונות לגמרי. אני חושב שהיינו רואים הרבה יותר חרדים בצבא. מי היה יכול להתנכר לצבא ההגנה לישראל אם רב נערץ כל כך תומך בו בהתלהבות? יכול להיות שמזמן היינו רואים ראש ממשלה חובש כיפה. אף אחד לא היה פוחד מתרחיש כזה. אף אחד לא היה פוחד מהדתה. המדינה הייתה נראית שונה לגמרי".
פרופסור עומר מואב על ישראל ללא עיירות פיתוח
"בשנות החמישים מגיעים לישראל מאות אלפי עולים חדשים ממדינות ערב, בעיקר מצפון אפריקה", מזכיר הפרופסור לכלכלה עומר מואב. "ממשלת ישראל בראשותו של בן-גוריון - ממשלה עם תפיסת עולם סוציאליסטית-דיקטטורית, עם חזון של פיזור אוכלוסין ויישוב הנגב - מעלה אותם על משאיות ומפזרת אותם לפי תכנון מרכזי, להקים ערים בנגב: ירוחם, אופקים, נתיבות, דימונה ועוד. עשו לאנשים האלה עוול קשה, אבל יותר מזה - עשו עוול להתפתחותה של מדינת ישראל.
"אני שואל מה היה קורה אם לא הייתה מדיניות של פיזור אוכלוסין - היו מאפשרים לכל מי שהגיע לישראל לגור במרכז הארץ. החשש שהיה, של צפיפות יתר בערי המרכז, הוא חשש לא מוצדק. אנחנו רואים ערים בעולם, ערים גדולות וצפופות הרבה יותר מהערים במרכז ישראל, שמספקות איכות חיים גבוהה, פריון עבודה גבוה. אם תל אביב הייתה יותר צפופה, כולם היו נהנים משירותים טובים יותר, גם ציבוריים, מתחרות של המגזר הפרטי, ממגוון רחב יותר של חנויות. המחקר הכלכלי מראה בצורה ברורה - לאורבניזציה וצפיפות יש יתרון גדול. מטרופולינים גדולים הם חלק חשוב בצמיחה הכלכלית וביצירת רווחה".
הסופר גדי טאוב על ישראל ללא מדיניות כור ההיתוך
"מדינת ישראל הפעילה כור היתוך מאוד נמרץ מהשנים הראשונות של קיומה ועד ימינו, אם כי יש תחושה לרבים שהצידוקים לדבר הזה נחלשו", אומר הסופר והעיתונאי גדי טאוב. "התחושה הזו לדעתי לא מוצדקת מפני שמה שכור ההיתוך כיוון לעשות היה שוויון. לולא הייתה מופעלת בישראל מדיניות של כור היתוך, יש להניח שהיה קורה מה ששיערו בשלטון מפא"י שיקרה - היה מתפתח גזע אדונים וגזע אחר של עבדים.
"כשאנחנו מסתכלים על חברות שכור ההיתוך שלהן לא נמרץ מספיק או לא מצליח, רואים כיסים של זהויות נפרדות, שהם כיסוי לכיסים של עוני ובידוד, מפני שבחברה מודרנית, כשיש זהות נפרדת של מיעוט, הדבר הזה בדרך כלל מקשה עליו. לפעמים אין ברירה אלא לעשות זאת, למשל עם המיעוט הערבי במדינת ישראל, שאינו מעוניין להפוך לחלק מהחברה הישראלית-יהודית, אבל רוב הקבוצות, אולי למעט חלק מהחרדים, מעוניינות להשתלב בפרויקט הציוני ועל כן זקוקות לכור ההיתוך".
הדיפלומט אלון ליאל על ישראל שלכדה את ערפאת בפעולת כראמה
"ב-21 במרץ 1968 יצא כוח של שריון וצנחנים לפעולת תגמול בעיירה כראמה בירדן - גם כדי לפגוע במטה של הפת"ח שהתבסס שם וגם כדי לתפוס את יאסר ערפאת", נזכר חוקר היחסים הבינלאומיים והדיפלומט הישראלי אלון ליאל. "אני הייתי אחד הלוחמים בכוח. ישנו בתחנת הרכבת הישנה בירושלים, עלינו על המובילים עם הטנקים לגשר אלנבי, חצינו את הגשר עם הטנקים, עם כוחות הצנחנים הכי טובים של צה"ל מסביב, והתחילה הפעולה שבדיעבד הייתה קשה מאוד - היו לנו 35 הרוגים, השארנו שלושה טנקים, חלקם עם גופות בשטח. הפעולה ארכה קרוב ל-24 שעות והסתיימה עם הרבה נפגעים לצד הפלסטיני וגם הרבה לשלנו ונחשבה להישג הצבאי הגדול הראשון של הפלסטינים.
"אם היינו תופסים את יאסר ערפאת באותו שלב - גם אם היה נכנס לכלא וגם אם היה נהרג - יש להניח שמי שהיה נבחר לראשות הפת"ח היה אבו ג'יהאד. הוא
היה צעיר מערפאת בשש שנים, אבל עם אותו ראש צבאי. יש להניח שהיה מנהיג את הפת"ח ואולי בהמשך את אש"ף בכיוון דומה לערפאת. כידוע, ב-1988 חיסל צה"ל את אבו ג'יהאד, ויש להניח שאם ערפאת היה בידינו, חי או מת, אבו מאזן, שהיה הבא בתור - היה נבחר להנהיג את אש"ף כבר אז.
"אם הוא היה מנהיג את אש"ף אז, עם ראש מדיני יותר, לא ראש טרוריסטי, יש להניח שעד שנת 2000, כשהגיע ברק לשלטון, השיחות היו ברק-אבו-מאזן ולא ברק-ערפאת. היינו מגיעים בקמפ דיוויד להסכם של ברק לשתי מדינות, ואם זה היה המצב - במאי הקרוב, כשישראל הייתה חוגגת שבעים, פלסטין הייתה חוגגת 15 והיינו שתי מדינות לשני עמים, אינשאללה, חיות בשלום זו לצד זו".
לפנייה לכתב/ת 
