"אני מדברת על דמויות שמתות ב'פאודה' ועדיין יש לי אמוציות"
היא נחשבת אחת מעורכות התסריט הכי בכירות בארץ, וברזומה שלה אפשר למצוא את הסרטים המצליחים "פרינסס" ו"בן זקן", כמו גם את הסדרות "תמרות עשן", "הכול דבש" ו"פאודה". בריאיון, שרי תורג'מן מחלקת טיפים ליוצרים צעירים ומספרת איך הורגים דמויות מרכזיות בלי רגשות אשם
כמעט אין טקסט שלא זקוק לעריכה. זה ידוע בעיקר בתחום הספרות והעיתונות, שם מקומם של העורכים בולט, אך הדבר הכרחי גם בסוגי טקסטים אחרים, כמו תסריטים. בדיוק לנישה הזאת נכנסה שרי תורג'מן לפני עשר שנים, כשזיהתה שכמעט אין עורכי תסריט בארץ. לאט ובזהירות היא בנתה את העסק שלה, וערכה כמה מן הסדרות האהובות בארץ ואת הסרטים שהגיעו לפסטיבלים ברחבי העולם וזכו בפרסים והערכה. למשל "העדות" של עמיחי גרינברג ו"הבן דוד" של צחי גראד, שניהם הוקרנו בפסטיבל ונציה האחרון, עברו תחת ידה. גם סרטים ישנים יותר כמו "פרינסס" (2015) של טלי שלום עזר ו"תיקון" (2017) של אבישי סיוון זכו לייעוץ ממנה. בתחום הטלוויזיה היא אחראית על הצלחת "הכול דבש", "תמרות עשן", "זנזורי", ואולי הלהיט הכי גדול שיצא מישראל בשנים האחרונות, "פאודה", אליה הצטרפה בעונתה השנייה בתור מפתחת עלילה ועורכת התסריט.
"התסריטאי שכותב עובר תהליך די מבודד ואין לו פידבקים מקצועיים. הוא שולח את התסריט לקרנות, לגופים ולמשקיעים והרבה פעמים מקבל תשובה שלילית ולא יודע למה. לפני עשר שנים אמרתי לעצמי שיוצרים חייבים מישהו שישקף להם את החוזקות והחולשות של הפרויקט שהם מגישים", היא אומרת בריאיון. בזכות הניסיון של תורג'מן, היא החלה לפתח עוד כמה דברים בתחום, "התחלתי לעשות פגישות אישיות עם יוצרים ונתתי להם כלים שישביחו את הפרויקט שלהם. עם הניסיון ראיתי שלרוב אותן חולשות חוזרות על עצמן והתחלתי לסגל שיטת עבודה ולעבוד באופן מסודר ומבני. בעקבות זאת פתחתי את הקורס שלי לכתיבת פיצ'ר בשלושה חודשים - משלב הרעיון ועד השלב הדראפט הכתוב". כמו כן, בימים אלה היא עובדת על ספר שיאגד את הטיפים והכלים שצברה במהלך השנים והיא מקווה שייצא בשנה הקרובה, ומנהלת את החממה "סטודיו דרום", אליה נגיע בהמשך.
לדבריה, אחד הדברים הכי חשובים בעבודתה הוא תשוקה ליצירה וליוצרים, כשהמטרה הסופית שלה היא להוציא מהם את המיטב. "אני לא מוחקת סצנות כי הן לא עובדות. אני אחקור אותן ואבדוק עם היוצר למה הוא התכוון. כמעט תמיד קיים פער בפרויקטים - התסריטאי רוצה שהגיבור יהיה X ואז כשאני קוראת אני רואה שמי שמוביל את העלילה הוא בכלל Y. המקום שלי הוא ללוות את היוצרים, ללבן את המחשבות שלהם ולממש את הפוטנציאל שברעיון שלהם בצורה הכי טובה שאפשר. בסוף זה מרגש עד דמעות, אני רואה את התסריט בשלב מאוד התחלתי, ואז כשרואים את התוצאה והקהל צוחק במקומות הנכונים זה מדהים".
מה הטעות הכי נפוצה של יוצרים צעירים?
"יש הרבה, אבל הטעות שחוזרת היא חולשה בפיתוח הדמות של הגיבור. הרבה פעמים היוצר מכיר את הגיבור שלו וקרוב אליו ולכן הוא לא כותב אותו מספיק טוב. פתאום נוצרים מצבים שיש סצנות שלמות שבהן הגיבור כמעט לא פועל, הוא המתבונן מהצד. קרבה בין הגיבור ליוצר היא נחוצה, אבל חייבים גם מרחק כדי לנתב ולהפעיל אותו, כדי ליצור לו מסע של שינוי עם אתגרים וקושי".
ומה הטעות הנפוצה של יוצרים ותיקים?
"אולי חוסר באומץ. גם לפעמים מרוב שהם יודעים מה הם עושים הם מעמיסים על הסיפור ולרוב צריך לנקות ולזכך את זה אצל יוצרים ותיקים".
יצא לך לדחות תסריטים כי הם לא מספיק טובים?
"מעט מאוד פעמים. באופן כללי נקודת המבט שלי היא חיובית. אני לא אחפש מה לא בסדר אלא מה כן ואיך אפשר להשביח את זה".
כאמור, תורג'מן עבדה על העונה השנייה של "פאודה" שזכתה לכמה טוויסטים אכזריים ומפתיעים בסגנון "משחקי הכס" עם דמויות מרכזיות שנהרגות במחי יד (זהירות, ספויילרים ל"פאודה" בהמשך הפסקה). לדבריה, לא מדובר בהחלטות שנועדו רק לשם אפקט הזעזוע, "צריך אומץ כדי לבוא ולהציע דבר כזה, ולא מדובר באירועים דרמטיים שעומדים בפני עצמם. ברגע שהתקבלה ההחלטה ששירין תתאבד היה צריך לבנות את זה מהפרק הראשון של העונה כדי שנרגיש את המועקה והחנק שהיא מרגישה בחברה שלה - שהיא בעצם לא שייכת לא לכאן ולא לכאן. ואז כשהיא עושה את זה כולנו מבכים על זה כי הרגשנו בתוכנו שאולי הייתה תקווה ומצד שני באמת לא הייתה". גם על המוות של וואליד היא מדברת בהתרגשות, "זה לא רק להרוג אותו, זה גם איך. אני מדברת על זה ויש לי אמוציות, ושתביני שזה נכתב לפני שנתיים. והמוות של עמוס? זה לא נזרק לחלל וזהו, יש המון אחריות והקשבה וצריך להבין איך זה משפיע על כל העונה, זה לא בואו נעשה דרמה ויאללה".
בנוסף להיותה לקטורית, עורכת ומרצה לתסריטאות, בימים אלה תורג'מן גם מנהלת את החממה "סטודיו דרום" שתיפתח בשבוע הבא בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, ולקראתה מתקיים הריאיון. מדובר בחממה בת חמישה ימים, יוזמה של ד"ר ארז פרי והגר סעד-שלום, וזו שנתה הרביעית. זהו שיתוף פעולה עם חממה בינלאומית אחרת, Produire au Sud שממוקמת בעיר נאנט בצרפת. בחממה עובדים על ארבעה פרויקטים מסקרנים, החל מהפיצ'ר השני של אלירן אליה ("מוטלים בספק"), והמפיקה ליאת בנאסולי, שעוסק בתושב אור יהודה שיוצא במאבק נגד רעש המטוסים שחולפים מעל השכונה שלו, ועד הפרויקט החדש של המפיק אדר שפרן ("מכתוב") שמפיק את סרטה של חלי מזראי על אם שאינה יודעת כיצד להגיב למיניות הפורחת של בתה המתבגרת.
"מה שמעניין השנה זה שרוב הפרויקטים עוסקים באדם מול הממסד ומול המערכת ובשבירת מוסכמות. זה אפילו לא היה בכוונה". מלבד שני הפרויקטים שצויינו יש גם את הסרט "דולמדס" של היוצרת טלילה פרנק והמפיק ליאור אורן שעוקב אחר עובדת זרה שמטפלת בקשיש שנפטר וצריכה לעזוב את הקיבוץ בניגוד לרצונה, ו"אל תשכחי שאת נושמת" של אהרון שם טוב וניב חכלילי והמפיקה יפעת פרסטלניק, על אם חד הורית שאחד מילדיה נפטר, מה שגורם לה לאבד את הזכאות לדיור מוגן.
"הרעיון הוא לבחור ארבעה פרויקטים שנמצאים בשלב Done אבל לא Well Done. במהלך החממה היוצרים והמפיקים יקבלו כלים מקצועיים שיעזרו להם לפרוץ גבולות. אנחנו מביאים מאסטרים מחו"ל, מומחים לקופרודוקציות שקוראים את כל החומרים ונותנים שיעורים קולקטיבים כמו גם פרטניים על כל פרויקט באופן אישי", היא מספרת.
יש הרבה חממות תסריטים בארץ, מה מייחד את החממה הזאת?
"החממה שלנו היא סוג של מתנה כי היוצרים מקבלים את כל החבילה הזאת ואין תחרות ופרס בסופה. כל אחד מהם נבחר וזה בא מהמקום של להגיד ליוצר, 'אתה מוכן, בוא נעזור לך לעשות את הקפיצה הכי טובה שאפשר ולגשת לחו"ל. גם יצא לנו השנה שיש 50% נשים בחממה, וזה נהדר בעיניי.
"בנוסף יש דגש על החיבור בין המפיק והיוצר. אנחנו מאמינים שהמפיק הוא שותף לדרך שצריך להיות נוכח בכל הסדנאות של החממה וכך גם היוצר עצמו".
מה היית רוצה לראות יותר בקולנוע הישראלי?
"יותר הומור. וזה לא אומר ספציפית קומדיות. יש לנו רצינות תהומית ואנחנו מטפלים בבעיות תהומיות באופן רציני אפילו שיש דרכים קלילות יותר לטפל בבעיה קשה. לפעמים הנושאים כל כך קשים וכבדים ואני חושבת שזו אחת הסיבות שהקהל הישראלי לא רץ לסרטים מסוימים בקולנוע. בטלוויזיה, אגב, מצליחים לעשות את זה מצוין, בקולנוע יש מה לפתח בתחום.
"אנחנו אלופים בדרמה, אני מסתכלת בעולם - קחי למשל את איטליה - יש להם 200 סרטים בשנה ואין אחד שהתקבל לפסטיבלים שאפשר להגיד עליו וואו. ואצלנו, בתקציב באמת לא פשוט, עשרה סרטים מטיילים עכשיו בעולם, בפסטיבלים שונים. עשרה מתוך 35 סרטים שיוצאים בשנה - זה היסטרי".
אם כבר מדברים על נושאים תהומיים, האם שיקולים כמו "פוליטי מדי" וחשש מביקורת חיצונית נלקחים בחשבון כשעורכים תסריט?
"לא, זה לא שיקול. אני בעד ביטוי, אני לא רואה את הקולנוע כמשהו שאמור לשרטט מפה פוליטית כזאת או אחרת אלא כמצע אנושי של סיפורים אנושיים ואוניברסליים. ובאנושי, יש את הטוב ואת הרע ויש את המורכב ואת מה שבאמצע - יש הכול".
