שתף קטע נבחר
 

המעצב רון ארד: "אנשים אומרים לי 'זו לא אמנות'. זו הבעיה שלהם, לי אין דרך אחרת"

רון ארד אינו אמן רגיל. הוא שייך לזן נדיר של אנשים שפשוט רואים את העולם אחרת. הם לא מבינים למה כיסא צריך להיות מרובע עם ארבע רגליים או על ספה להיות מרופדת עם משענות לידיים. "גבולות לא מעניינים אותי", הוא אומר בריאיון ל-ynet לרגל התערוכה שלו בגלריה גורדון, ומספר על השראה והצלחה, ולמה מתוך השיעמום מגיעה היצירתיות הכי גדולה

התערוכה של רון ארד בגלריה גורדון אולטימטיבית לעידן האינסטגרם. מבין הסלפיז האומנותיים, הפופולריים מאוד ברשת, השתקפות בתוך יצירות אומנות היא הפופולרית ביותר. תבדקו באינסטגרם שלכם ותראו. התערוכה "הכל וכלום", תוכננה ספציפית לחלל הקוביה הלבנה של הגלריה ומכילה 30 צורות אמורפיות העשויות פלדת אל חלד. יחד הן יוצרות רושם של מקבץ איים מרחפים שגם מטפסים ועולים על הקירות. אפקט המראה יוצר אינספור השתקפויות, שחוץ מהמבקרים, משקפות גם עבודה צבעונית התלויה על קיר הכניסה ומכניסה צבע לגלריה. במבט ראשון, לא ברור מה מקור הצבע, וכך רצה זאת ארד, שתמיד אוהב להפתיע.

 

הספר שעיצב רון ארד בדמותו של איינשטיין

הספר שעיצב רון ארד בדמותו של איינשטיין

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

שם התערוכה "הכל וכלום" מתייחס לפוזיטיב וגם לנגטיב. "גם לרווח בין העבודות יש משמעות" אומר ארד. זה בולט במיוחד באחת העבודות המכילה את המילה "כלום". במבט ראשון רואים רק אוסף של חורים ורק מזווית מסוימת נחשפת המילה בבירור. התעתוע הזה הוא על גבול המשחק, כמו בדימוי של כד שאפשר לראות בו גם שני פרופילים המביטים אחד על השני – עניין של פוזיטיב ונגטיב. ארד מאתגר את המבט של צופיו בכל פרוייקט שהוא עושה.

 

 

מתוך התערוכה של רון ארד (צילום: אביב חופי)
מתוך התערוכה "הכל או כלום"(צילום: אביב חופי)
רון ארד אינו אמן רגיל. הוא שייך לזן נדיר של אנשים שפשוט רואים את העולם אחרת. הם לא מבינים למה כיסא צריך להיות מרובע עם ארבע רגליים או ספה מרופדת עם משענות לידיים. הם מסתכלים על כל דבר ושואלים את עצמם איך אפשר לעשות את זה אחרת. ארד, שהוא גם אמן, גם מעצב וגם אדריכל, בועט בכל הגדרה ולא מוכן להשתייך לשום דיסציפלינה.

 

רון ארד (צילום: Asa Bruno )
"גבולות לא מעניינים אותי". רון ארד(צילום: Asa Bruno )

"אני עושה גם אמנות, גם אדריכלות וגם עיצוב עם אותה גישה. הסקרנות היא אותה סקרנות גם אם מערכת השיקולים משתנה בין כיסא שיימכר בחנות רהיטים לכסא שמיועד להיות מוצג בגלריה. אני משתעמם מהר ולא רוצה לעשות דברים שכבר עשו לפניי. פעם אמרתי באיזה ריאיון ששיעמום הוא אם היצירתיות. זה הפך לציטוט הכי פופולרי שלי. מהרגע שנולדנו ועד לרגע שאנחנו מתים אנחנו צריכים להעביר את הזמן איכשהו בדברים שמעניינים אותנו. למזלי, מה שמעניין אותי מעניין גם אנשים אחרים כי אחרת לא הייתי יכול להתפרנס מזה".

 

פרויקט Two Nun Bike

פרויקט Two Nun Bike

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

מתוך התערוכה של רון ארד ()
פלדה, פלסטיק, גומי וצבע. עבודה של רון ארד

גם אם אינכם מסתובבים בגלריות, סביר להניח שאתם מכירים את עבודותיו. ארד עיצב, בין השאר, את מוזיאון העיצוב בחולון, את אולם הכניסה של המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, את בניין TOHA הנבנה בימים אלה ברחוב תוצרת הארץ בתל אביב ואת המרכז לחולי סרטן בבית חולים העמק בעפולה. חוץ מזה, הוא מעצב עבור חברות העיצוב היוקרתיות בעולם כמו ויטרה ואלסי. אולי אכלתם עם סכום בעיצובו, ישבתם על כסא שלו או אולי הרכבתם משקפיים או חברתם כובע שעיצב. אגב, הכובע המכסה את ראשו תמיד הפך לסמל המסחרי שלו, במיוחד זה שעיצב עבור חברת אלסי, איתו הוא מרבה להצטלם.

 

רון ארד - תערוכה  (באדיבות גלריה גורדון)
(באדיבות גלריה גורדון)

מה נותן לך השראה?

"אני מקבל השראה מכל דבר. יש לי שפע של רעיונות. השאלה היא לאיזה רעיון אתה מקדיש זמן ולאיזה לא. הרעיון האחרון שלי היה קשור לתערוכה הנוכחית בגלריה גורדון, העוסק בהשתקפות. הייתי צריך לחשוב על רעיון שיכסה קיר שלם בצבע בתוך הקוביה הלבנה הזאת. מה שיצרתי זה בעצם לוח מודעות ענק עם הרבה שכבות, שמורכב מפוסטרים של העבודות שלי שקרעתי, גזרתי והדבקתי ב-24 השעות האחרונות".

 

מתוך התערוכה של רון ארד ()
שולחן מס' 27. מתוך התערוכה "הכל או כלום"

ארד נולד בתל-אביב בשנת 1951. אימו היתה הציירת אסתר פרץ-ארד ואביו גרישה היה פסל וצלם. "לא היה סיכוי שלא אהיה אמן, התחלתי לצייר כבר בגיל 11". הוא למד עיצוב תעשייתי בבצלאל ואדריכלות בלונדון. בין השנים 1997-2009 היה ראש המחלקה לעיצוב ברויאל קולג׳ אוף ארט – משרה יוקרתית ביותר. בשנת 1981 הקים את חברת העיצוב הראשונה שלו בלונדון, שם הוא חי כבר ארבעים שנה.

 

מאוד חשוב לו להזכיר את הפרוייקטים האחרים עליהם הוא עובד עכשיו. המגוון מסחרר במנעד הרחב שלו. "העניין שונה מדבר לדבר אבל המהות היא לעשות דברים חדשים שלא ראיתי קודם, למשל אופניים בלי גלגלים. Two nuns bicycle עוצב עבור הקרן שהקים אלטון ג׳ון למען חולי איידס ב-2013. פרוייקט אחר שעשיתי לאחרונה הוא ספר מיוחד לחגיגת מאה שנה לתורת היחסות של איינשטיין. הספר הוא בצורת פורטרייט של איינשטיין, שהודפס במדפסת תלת ממדית ועשוי מפוליאמיד. יש בו מאה עמודים ובכל עמוד מצוטט חזון עתידני של אנשים בעלי השפעה בכל תחומי החיים – דיפאק צ'ופרה, מרינה אברמוביץ', דניאל כהנמן, ברברה סטרייסנד, זובין מהטה ואפילו שמעון פרס הספיק לכתוב את חזונו לפני שנפטר. העבודה הוזמנה על ידי קרן איינשטיין בקנדה ויוצרה במהדורה מוגבלת. בהמשך הספר גם יושק בישראל".

 

מתוך התערוכה של רון ארד (צילום: אביב חופי)
מתוך התערוכה של רון ארד(צילום: אביב חופי)

אין ספק שמתוך כל הפרוייקטים המונחים על שולחן העבודה המעוצב של ארד, גולת הכותרת היא הזכייה בתחרות לעיצוב אנדרטת השואה בלונדון. זו לא הפעם הראשונה בה הוא משתתף בתחרות מסוג זה. ב-2014 הוא הגיש הצעה יחד עם האדריכל דיוד אדג׳יי לאנדרטת השואה באוטאווה, קנדה, אך לא זכה. לפרוייקט הנוכחי הם שוב ניגשו יחד, לצד האמנים מיכל רובנר ואניש קאפור. "יש אנשים שמגיבים בציניות לפרוייקט הזה ותוהים למה לקח לבריטים כל כך הרבה זמן, אבל אני גאה במיוחד בזכייה הזאת ובאופן המכובד שבו התנהלה התחרות. כמובן שהמתחרים שלי אולי לא מסכימים איתי".

 

ארד ממשיך מסורת של מעצבי-על כמו פיליפ סטארק וכרים ראשיד, הקוראים תיגר על כל מה שמוכר וידוע. במאמר של הסופר ג'ונתן ספרן פויר לקטלוג של התערוכה "הכל וכלום" הוא כותב: "יש דברים מסוימים שנשארים איתנו מעצם אי היכולת לקרוא להם בשם. כל דבר שיש לנו מילה לתארו כבר מת מבחינתנו, והדברים שאנחנו לא מסוגלים להגדיר נשארים חיים".

 

רון ארד - תערוכה  (באדיבות גלריה גורדון)
(באדיבות גלריה גורדון)

אלא שרובנו עדיין שבויים בצורך להגדיר, לשים כל דבר במגירה המתאימה. אנחנו שבויים בקונספט של "או-או" אבל ארד שייך למודל של "גם וגם". אנשי האקדמיה מדברים ללא הפסק על טשטוש גבולות בין דיסציפלינות, אבל גם זה מעצבן אותו. "גבולות לא מעניינים אותי. לתערוכה שלי במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ובמרכז פומידו בפריז קראו No discipline. אני לא חבר באף דיסציפלינה אבל יש אנשים שפונים אלי ואומרים 'זה לא אמנות, זה לא עיצוב, זה לא ארכיטקטורה'. זו הבעיה שלהם. לי אין דרך אחרת".

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים