"הטנק" של אסף ענברי: מגויס לספרות לאומית אחרת

הטנק הסורי שעל שמו נקרא הספר ניצב עד היום בכניסה לקיבוץ דגניה א'. השלד שלו לפחות. ספר הפרוזה השני של אסף ענברי מבקש להצמיח מחדש את הבשר תחת השלד, להחיות את העיסוק הספרותי הזנוח בעיניו בגבורה, בהרואיזם, כערך חברתי וספרותי.

"הביתה", ספר הביכורים של ענברי מ־2009, החליף שמות וטישטש משהו מהדמיון הרשמי בין תולדות הקיבוץ בסיפור לקיבוץ אפיקים, שבו גדל המחבר. "הטנק" מתבסס בגלוי על פרשה ממשית, עיתונאית, ויקיפדית: שבוע קרבות במאי 1948, בעמק הירדן, בין היישוב העברי לצבא הסורי. חמישה אנשים ממשיים זוהו והזדהו עד היום כמי שהשביתו את הטנק.

הספר בנוי כרשומון של גרסאות מתחרות לאותו אירוע. היבטים הומוריסטיים, קווי סיפור של הרפתקה והתבגרות מופיעים גם בו, אבל בדרך אחרת, חמורה ובוגרת יותר. אם "הביתה" התפתל כמו תולעת סיפורית, כגוף של אנשים־איברים שבאים והולכים, מתנתקים ומתחברים לסיפור שהולך ונוצר - "הטנק" מצייר מין מפת קרבות לכאורה מדויקת, אבל גם מתנועעת, בלתי אפשרית. מסגרת ההתרחשות הראשית מזגזגת בין מלחמת העצמאות למלחמת יום כיפור ומבצע אנטבה. בין הסיפורים שמתמקדים כל פעם בדמות ראשית־מתחלפת - חמישה דוידים מול גוליית, הטנק הסורי - מופיעים דיוקנאות קבוצתיים, במבט פנורמי, רב־משתתפים. בסיפורי המשנה האלה, המקהלה היוונית־קיבוצניקית הופכת לגיבורה בפני עצמה: ציבור אזרחי של נשים, ילדים, גברים מבוגרים בקיבוצים הנצורים בעמק הירדן, שורדים כמיטב יכולתם, במרחק מעלילת הקרב האפית, הגיבורית, של מלחמת העצמאות.

אסף ענברי. הרואיזם כערך חברתי וספרותי(צילום: דני זריהן)

"הטנק" נע בין התקדמות ונסיגה אחורה בזמן - ובין תנועה רגשית מהכיוון הטרגי אל הסאטירי והביקורתי. עוצמת העקיצות והביקורת העקיפה כלפי הגיבורים המתחלפים לכאורה הולכת וגדלה. דמות האב בפתח הספר עוד עטופה בטלית, בהילה מקודשת. הסיפור משגר אותה מחשבון נפש פרטי בבית הכנסת, לחזית הטרייה של מלחמת יום כיפור, יום לפני הפרישה משירות קרבי ארוך ואפור. החטיבה הלפני אחרונה בספר, לעומת זאת, מציגה לקוראים גיבור משועמם, עשיר, "מוקף בפסלונים אפריקאיים וברמקולים גדולים", בין שטיחים מעור אריה וזברה. חיית טרף שיצאה לגמלאות. גם הוא, כרוב הגיבורים המתחלפים בעלילות "הטנק", תופס את עצמו כמי שנמחק ממורשת הקרב הרשמית. במקרה שלו, ענברי מחספס את העניינים, ומציג דמות קרייריסטית, מרירה, נוטרת טינה לנסיכים מנהלל, "אנשים שלא ירו אף כדור במלחמת העצמאות אבל קטפו את התהילה".

חלקו האחרון של הספר שייך כמעט לגמרי לתחום המערכון. במרכזו עומד איש דגניה שמופיע בנקודות שונות בספר כגיבור הרשמי של סיפור הגבורה שהפך לנחלת הכלל, דמות שהתיאטרון לימד צופים לחכות לנפילתה. אבל בדיוק כשנדמה שהספר גולש לקומדיה על תככי הגטו הקיבוצניקי, הספר מבצע סלטה קטלנית לאחור. מכל המלחמות הגדולות והקטנות שמתוארות לאורכו, דווקא זאת המכה המכריעה: הרגע שבו מתברר סיפור הגבורה כסיפור יחסי ותלוי הקשר; הרגע שבו האדם הפרטי, הגבר המסוים, מפקפק בהשתייכותו המוחלטת לסיפור כולל, גדול, מטפיזי.

בנובמבר האחרון ניצת ויכוח פובליציסטי בעקבות מסה שפירסם ענברי, ובה האשים את הספרות הישראלית ואת האליטה התרבותית בישראל בהרמת ידיים מתמשכת מול המסורת היהודית, בהתנכרות חילונית שהפכה לעקרות יצירתית. "ישראלים שיהדותם דלה", כתב, "אינם יכולים ליצור תרבות עברית אלא רק תרבות 'נורמלית' שמגמותיה האומנותיות, הספרותיות וההגותיות הן אופנות מיובאות".

"הטנק" משווע לעורר דיון כזה, בעצם ההתרסה המפורשת כבר בשמו: אני טקסט מגויס, אני ספרות לאומית. בכך הוא מבחין בין שני סוגים של קוראי ספרות עברית. אחד מהם לא יטרח אפילו לפהק מול הגרוטאה הספרותית הזאת. לא יבין למה מצפים ממנו להיחשף לחמש גרסאות, לא אחת, של עלילת גבורה שהסעירה פעם את העיתונות הישראלית. מבחינת קורא כזה, השחזור המדוקדק של פרטים ועדויות שהצטברו ב־70 השנה האלה, דומה לאופן שבו קשישים אמריקנים משחזרים את קרבות מלחמת האזרחים שלהם; מתלבשים במדים היסטוריים, מצחצחים חרבות; משכנעים את עצמם, לשעה קלה, שהם היורשים של היסטוריה מפוארת.

מול קורא כזה אין לספרו של ענברי תחמושת ממשית. אבל "הטנק" מכוון לסוג אחר של קוראים, כאלה שיש להם יחס כלשהו לסיפור הלאומי - ביקורת, התלהבות, תמיהה ואפילו רגש עמום של שייכות. שורות הפתיחה שלו יוצרות הקבלה מיידית בין הקורא - והנמען של הספר הזה הוא במהותו קורא, ולא קוראת - לילד שמפוטם בסיפורי הקרב של אביו: "עשר שנים אחרי מלחמת העצמאות יצא רב־סרן דוד זרחיה מביתו בקריית חיים עם בנו הבכור בן השבע, העלה אותו לטנדר הצבאי שלו ולקח אותו לדגניה א' כדי להראות לו את הטנק". האפשרות שלא להתגייס לסיפור, שלא לצטט, להעביר הלאה - היא אפשרות לא קיימת בעולם שענברי מעצב ב"הטנק". בשורות ספורות הוא מדרבן את הקוראים להישאב למנגנון סיפורים שאבות מורישים לבניהם, לגלות מעורבות ביחס למלחמה בין כמה סיפורים - "נרטיבים", בלשון האקדמית שמזמן כבר עברה לשפת העיתונות - להחליט מה בעיניהם הוא הסיפור האמיתי. הטריק הזה, בניית סיפור מגרסאות סותרות לאותה פרשה, הוא היום גם כלי עבודה של עורכי תוכניות מציאות בטלוויזיה, והוא מפתה את הקורא לבחור צד, להתייחס לסיפור הישן כאל סיפור חי ובלתי פתור.

עוד יהיה מקום להתווכח על העמדה האידי־אולוגית והקיומית שענברי פורס בספר, ועל האופן שבו הוא מתמודד כיוצר ספרות עם התביעה שהוא מעלה כמסאי. אני לא הרגשתי שהספר פותח לי שער חדש למקורות יהודיים, או מנסח אמירה פוליטית חדה באמצעות ההשתלבות שלו במרחב ספרותי כזה. "הטנק" מבליט אמנם הקבלות בין גיבורי הסיפור לדמויות אב במקרא, לנביאים, חיילים ומלכים - אבל הקישור הזה שגרתי ומוכר למדי.

ענברי, עושה רושם, רוצה לבצע צעד אחר. בדרכו, "הטנק" מבקש לייצר או להושיב בתוכו קורא פטריוט־ביקורתי, שייענה לאפיונים הסותרים של הדמויות הבולטות. שיבחין בהיבט הטרגי מאחורי הגיחוך שמאפיין את מי שהעביר חיים שלמים בציפייה לקבל מדליה שלא תגיע. וגם בנטייה של סיפורי קרבות להתגלות כנבואה קודרת, כסיפור עקדה שמגשים את עצמו. באותה תנופה שמבצבץ כאן אפיון צ'כובי של דמויות - שזקוקות לאוזן קשבת, שרודפות את עצמן לעיתים בחרטה ובמרירות ולפעמים מאשימות את העולם - "הטנק" מצטרף לספרות עכשווית שתובעת את עלבונם של "גברים לבנים מתים", מי שגורשו מגן העדן ההגמוני שמעולם לא ביקרו בו.

כמו הרסיסים שנשארו בגופו של אחד מגיבוריו, הספר מתאר וחושף את המומים ונקודות התורפה של הגברים הללו ברצף סיפור כמו יומני, עובדתי, צמוד לפרטים. ברוח החיבה לחיילי חימוש אפורים, חסרי תהילה - הדמיון הספרותי, היצירתי, כמו מקפיד להצטייר כתוצר של תחקיר מקיף ובטוח כשהוא חוזר אחורה בזמן - להציג יחס כמעט נקי משיפוט. המטפורות מסתתרות מאחורי המראה המוחשי: "מאה וחמישים ילדי שער הגולן שנדחסו למקלט המחניק... ישבו כל היום בחושך בברכיים מקופלות... הרופא ניצול השואה הצטנף בפינתו ובלע בחסות החשיכה את מלאי טיפות האופיום שעמד לרשות הקיבוץ".

לא תמיד הספר מצליח להחזיק במתיחות הרגשית שאליה הוא מכוון. לעיתים הוא גולש לצד היבש, הפדגוגי, של יומן מלחמה או כרוניקת קרבות. לפעמים מציץ משהו קצת גס בניסיון של ענברי לשקף התבוננות טראומטית וחדורת אימה במציאות. כך למשל בהצמדת תיאורי ההתאקלמות של אחד הגיבורים בקיבוץ - למראות שמלווים אותו ממחנה ריכוז באירופה. תרנגולות צפופות בלול, למשל, דבוקות למראה של אסירים צפופים בצריף. דימויים כאלה סודקים את דמות המספר החרוץ, המאוזן, איש הארכיון שלאורך רוב הספר מתבונן בהתרחשות ממעוף הציפור ומעומק המקלט.

אחרים אולי יתייחסו למקום המוגבל והשמרני של דמויות נשים בסיפור, שמתפקדות כמעצור הדלת הידוע: מבקשות לכלוא את הגיבור התורן בבית, במסגרת

 הסיפור המשפחתי, למנוע ממנו לרוץ לשדות הקרב והתהילה. אבל הסתייגויות כאלה מחמיצות את העיקר, או מבקשות מענברי לספר סיפור שהוא לא מעוניין או לא מסוגל לספר. "הטנק" מחויב לקוד גבורה משלו. במקום לבלוע באופן צייתני סיפורי גבורה קיימים, ובמקום לבעוט החוצה את הרעיון של גבורה כמקור כוח ומקור השראה - "הטנק" מעודד את הקורא לצאת למגרש הגרוטאות הקרוב לביתו, לצרף חתיכת מתכת חלודה אחת לשנייה, עד שייבנה סיפור הגבורה המסוים שהוא חיכה לשמוע ולספר.

"הטנק", אסף ענברי, ידיעות ספרים, 276 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".