גם בעברית זה עובד: סצנות הסקס הטובות ביותר בספרות הישראלית

ניר ברעם על חרמנות הנעורים של יאיר אגמון

"הכול היה אמיתי ופנימי וחיצוני והיינו שם שנינו והיינו שזורים וכרוכים ולא מפוקסים כמו חיפושיות אדומות שמזדווגות כשהן מחוברות והבשר שלי פעם והאגן שלי בער והבשר שלי נמרח על הבשר של שלי כמו שחמאה נמרחת על טוסט חם, וכל אותה העת הדלת של החדר הייתה פתוחה ואולי אביגיל עברה מולנו כמה פעמים כדי להשתין ואולי היא ראתה אותנו עירומים וגהורים ומתנשפים וחורקים ומרשרשים ואולי בעיניים שלה נראינו לה כמו שתי בהמות תאוותניות, כי זו האמת, זה מה שהיינו, ואני ידעתי כל אותו הזמן שיש מעט מאוד אהבה בעולם הזה, שיש בו רק צבא ושניצלים... ורימות דקות ובנות יפות אחרות ובגידות וידעתי שמתישהו אני אמות וידעתי שכשאני אמות כולם ישכחו אותי כי הייתי חלש וקטן וחד פעמי ורציתי לעצור את הכול ולבכות ולהחריב, אבל לא היה בי אומץ כך שהגעתי לפורקן חריף ובתוך רגע נרדמתי כדי לחלום את כל מה שרע".

(איור: נטעלי רון-רז)

את תיאורי הסקס הפרועים ביותר קראתי בילדותי בספר "דאלאס" שמצאתי בבית חברים של ההורים בהרצליה וכלל סצנות מין פרועות של סמי ג'ו וסו אלן, כולל אורגיות עם כל מיני בוקרים על הדשא או על האדמה ליד הסוסים. כל אלה הסעירו אותי בכיתה ה' או ו'. אחר כך מצאתי את הביוגרפיה של דנקנר על דן בן־אמוץ שהוריי החביאו מתחת למיטה, אבל תיאורי הסקס שם לא השתוו לאלו של "דאלאס". למדתי לקח ראשון: בעברית זה עובד קצת פחות טוב.

אולי בגלל זה אני מוצא לאחרונה עניין דווקא בספרי חניכה, שבהם לעיתים לא פחות מהסקס עצמו מושך אותי תיאור מדויק של אווירה מינית שמבעבעת באוויר. כזה הוא ספרו היפה של יאיר אגמון, "יאיר ויהונתן", שמיטיב לתאר את התשוקה והפנטזיות של בני נוער וצעירים, כש"כל העולם היה מלא בחשמל ובמתח מיני וברגליים מגולחות". ובעיקר אני אוהב את סצנת הסקס בסוף הספר, כשהגיבור - כבר חייל - שוכב עם שלי, ולצד התשוקה והרגש הגואה, וגם ההומור, שורה על הקטע הזה אווירה אפוקליפטית כזו שלפעמים, כשצעירים, ובעיקר בצבא, תוקפת בכל הכוח, כמו תשוקה. כל כך משכנע התיאור הזה, שבעודי קורא לא יכולתי שלא לדמיין שאני בצבא.

נורית זרחי על הארוטיקה הקיבוצית של דוד מלץ

"הייתה חַנקה בערב של אחרי השבת ההיא עם שמואל גרוסמן. והייתה איתו גם בכל הערבים שלאחריו. פירפרה ברשתו. עתה הייתה איתו גם ביחידות, בחוץ, על פני השבילים בגבעות שמסביב למשק. העווית והקור בפנים והרעד עדיין לא עזבוה בהיותה איתו ביחידות. אבל יחד עם הפחד שהטילו עליה גם משכוה בכוח גדול. חיכתה בהולם לב לאותו רגע. חיכתה לשתיקה המעוקמת שתשתרר ביניהם, לפיק הברכיים, לקור המוזר מסביב להן, לרעד המוזר באצבעות הידיים. חיכתה לאותו רגע ששמואל גרוסמן ישים אט־אט את ידו על ברכּה, חיכתה לאותה התכווצות בלבה, לעמדו מדפוק. וכשבא הרגע היה שוב ושוב אותו 'לא' נושר משפתיה, בלחישה, רק בנשימה כמעט. אבל הוא הגיע לאוזניו של שמואל גרוסמן. הגיע לידו - בתחנונים ובתוקף - והיד נרתעה.

עוד נמשכה זמן מה השתיקה המוזרה, המעוקמת ביניהם. עתה הוטלה מבוכה לתוכה. ושמואל גרוסמן שב, מרוצה כמעט שזה לא היה, ששוב נדחה, לשיחתו, לדבריו שאהב לגוללם לפני חַנקה. דבר מה מוזר התחולל בשמואל גרוסמן. הוא ידע כי אם לא ישים לב לאותה נשימה־לחישה של חַנקה, אם לא תירתע ידו - הרי זה יהיה, הרי יהיה כמו עם כל הנשים האחרות. אבל לא יכול לא לשים לב אליה. הרגיש וידע היטב כי לחישה־נשימה זו אינה סתם ככה, כאותה העמדת־פנים של נשים אחרות, שאינן רוצות, שמתנגדות, שתמיד היא מעירה בו רוגז ואיזו גסות רוח, ותנועות ידיו נעשות תוקפות, בגסות הן מגששות בקיפולי הבגדים ופותחות קישוריהם. והיא, האישה, כבר עומדת לצדו והיא מוכנה, כבר מוכנה. ידע שמואל גרוסמן היטב, כי כאן, בלחישה הזאת, עומד על נפשו אותו משהו פנימי שבחַנקה, אותו תום ויופי פנימי, נאבק ונלחם עם עצמו - ונרתעה ידו".

(איור: נטעלי רון-רז)

דוד מלץ היה מורה שלי בבית הספר בקיבוץ עין חרוד. בלחץ האסיפה הכללית, עזב את הפלחה והתחיל ללמד. שני דברים ידעתי אז עליו: אחד - שבנו נפל במלחמת השחרור, ושתיים - שספרו הראשון "מעגלות" עורר עם צאתו בסוף 1944 מחאה נמרצת מצד הקיבוץ. את "מעגלות" קראתי מתחת לשולחן בשיעורים, אבל בגלל שהייתי עדיין ילדה, לא הערכתי מה באמת נכתב ונחשף שם. לימים, בקריאה חוזרת, נוכחתי שהיה למלץ אומץ להסתכל על התנועה הקיבוצית באופן שלא היה מקובל בזמנו; לחשוף את חברי הקיבוץ כפרטים עם רגשות ויצרים, ולא רק כחלק מקולקטיב. וזה כולל ארוטיקה.

העיסוק במין היה תמיד חלק בלתי נפרד מהנפש האנושית, אבל אף אחד אז לא דיבר על זה. לא היה בכלל לקסיקון למין בעברית. יותר מזה, מכיוון שהצפיפות בקבוצה הייתה גדולה, מוטב היה שלא להיחשף יותר מדי. אני תמיד הנחתי שאחרי שמלץ איבד את בנו, אחרי ששילם את המחיר המקסימלי, הוא לא פחד יותר, לא נזהר מקהל הקוראים. ולכן יכול היה לספק הצצה מרעננת ומפתיעה למה שמתרחש בפנים.

יש לא מעט סצנות ארוטיות בספר הזה, אבל בחרתי בקטע שבמרכזו עומד דווקא האיפוק ממין, ההתנזרות ממגע. ההימנעות הזאת דורשת מהכותב לבצע שני מהלכים בבת אחת: לתאר את הדבר שממנו הגיבורים נמנעים, את התשוקה, ובמקביל לתאר את ההימנעות, את היד הנרתעת. כך מתגלה פה יכולת הכתיבה של הסופר.

שמעון אדף על הזונות של רבי אלעזר בן דורדיא

כמובן, מקומם הניגוד המוסרני שמעמיד הסיפור התלמודי בין הישחתות התאווה ובין גאולת הנפש, בין עונג הבשרים המבהם ובין ייסורי הרוח המזככים. ומקוממת מזה התבנית שלו - מסעו של גבר להתוודעות עצמית שבו משמשת האישה כזרז ואמצעי, ואיזה אמצעי, כלי מלא טומאה. ובכל זאת, קשה שלא להתפעל מהחיבורים בין עליונים ותחתונים, בין ביזוי ושגב. קשה שלא להשתאות לעולם שהסיפור משרטט, שבו נפיחה מתגלגלת בנבואה ורעשי האיברים מהדהדים את סדרי הדין. המעשה המיני מתומצת בשם הנפלא בסתמיותו, "שעת הרגל דבר"; היצר המאכל של רבי אלעזר ודרך החתחתים אל הזונה המפורסמת מסתכמים בקול ענות חלושה. אבל המין עצמו הוא היבט של הקיום השרוי בכל. בכוחו לזעזע את שערי שמיים, לגרות את איתני הטבע וגרמי השמיים לזנוח את שתיקתם ולדבר. בכך הסיפור פותח פתח לפנטזיות הפרועות ביותר, שהרי הדמיון הוא מרחב המחיה האמיתי של התשוקה. הרבה יותר מהגוף.

תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז

דורית רביניאן על הלהט ההומוסקסואלי של אלון חילו

"והנה אלחלאק עושה כאשר זמם והוא מכסה את חלון חנותו בבד עבה ונועל את הדלת בבריח, ומיד נוגעים שני הגברים הצעירים זה באיברו של זה, ואצלאן חותר היטב אל אותה מטרה מתוקה המעסיקה אותו מדי לילה, והוא מפתיע את הסַפָּר בלהיטותו, ממהר להפשיט את תחתוני רעהו עד לברכיו, והוא מלטף בקצות אצבעותיו את האיבר הנזקר ואת כיפתו האדמומית ליטוף עדין ומרפרף, ולא כדרכה של מרחבה הלוחצת עליו כלחוץ הכְּליבוֹת על כפיס של עץ, וכמוהו עושה באותה עת עצמה סולימאן עצמו לאיברו של אצלאן, וארבע ידיהם ושני איבריהם מתבלבלים ומתגלגלים אלה באלה, ומשם ממשיך אצלאן אל יעדו שטרם הגיע אליו, כי תכלית אחת ורצון אחד מילאו את נפשו בששת חודשי השיממון שבהם הוציא את ימיו עם אשתו מרחבה, והוא שולח את לשונו, זו שהתגוששה אז עם לשון המגדים של סולימאן, ללקק את האיבר האהוב, והוא סקרן מאוד לדעת את טיב טעמו, ובטנו מתפלצת מהנאה זו, והוא... מתחיל לינוק את לשד החיים של אהובו הספר, הממהר מצידו לעשות מעשה דומה באיברו של אצלאן... ואין הם משגיחים כי שולי הבד המכסה את חלון החנות הופשלו מעט ונפתח בהם חרך אל הרחוב".

אחד הספרים הלוהטים ביותר בספרות העברית הוא רומן הביכורים המופתי "מות הנזיר"; רומן הומוסקסואלי שגם סטרייטים וסטרייטיות ימצאו אותו מסעיר ומלא דמיון. אלון חילו משתמש בסיפור ההיסטורי של עלילת דמשק מ־1840 כרקע הרה אסון לסיפור חניכה של צעיר יהודי בחברה הערבית הפטריארכלית המסורתית. אלא שהמבט החושני שניחן בו המספר של חילו, הגיבור הרומנטיקן המגורה שלו, שמתלבט חסר מנוח בין מציאות ובין פנטזיה, שמשתוקק ומתפתה ללא שובע, משפיע על הספר אווירה מינית סהרורית כמעט בכל עמוד ועמוד. נדמה לי שלו רק מהפסקה המקרית הזאת, שהעליתי מעמוד 44, אפשר להתרשם מהטבעיות ומהחדווה שבהן הוא קולח בתיאורי המין, מפרט בהם ומתפעל מהם.

(איור: נטעלי רון-רז)

"מות הנזיר", אלון חילו, חרגול, 2004

מיכל זמיר על האורגיות של פנחס שדה

"כך היא באה במשך שלושה או ארבעה ימים, עד אשר ביום החמישי היא אומרת לו: חוה רוצה לבוא גם היא. והנה אף כי מן הראוי היה לנער שלא יתפלא יותר, הוא מתפלא. קשה לו לשוות בדמיונו את חוה האצילה, כשהיא עושה כמעשיה של עדה. בכל אופן הוא גם חושב על גופה הזהוב, הגדול, היפה, על רגליה הארוכות ועל שפתיה האדומות, והוא אומר לעדה שהיא יכולה להביא עמה את רעותה.

ושוב הפעם הוא רואה את השתיים יחדיו. חוה נבוכה ופניה סמוקים, ואולם היא נבוכה פחות מאשר ציפה, ובכל אופן פחות מאשר הוא עצמו. הוא יושב ליד השולחן ומעשן, והנערות השתיים מסתודדות להן בחוץ, מעבר לדלת. מקץ שעה ארוכה הן נכנסות פנימה. הן מתחילות להתפשט. תחילה הן חולצות את נעליהן, אחרי כן מושכות את שמלותיהן מעל לראש. הוא מתבונן בהן בתמיהה. הוא רואה את גופה של חוה והנהו מפואר, עד שלעומתו נראה גופה של עדה דל, אבל בזה האחרון יש דבר־מה שפל, מלוכלך, בהשוואה לראשון, עד שהוא נעשה מושך מאוד באיזו משיכה אפלה. כאשר מבחינה עדה במבטו התמה של הנער, היא אומרת: גם אני נשארת, כי אנחנו רוצות לשכב איתך ביחד.

היחס בינו לבין שתי הנערות, שנעשה פרוע יותר ויותר, נמשך כשנתיים ימים. זכרו קשור במוחו עם זכר שעות לילה בסימטאות עזובות ופינות חצר, מבואות בתים וסתר גדרות, כל אותם מקומות שבהם מתקיימות פגישותיהם, הפגישות הדומות לאלה שמתקיימות גם בחדרו".

ממרחק של 40 שנה זה נראה לי מוזר. יש להניח שהגיל והאחריות והעולם פעלו עליי את פעולתם ועכשיו, כשאני שבה וקוראת את התיאור הזה של שתי הנערות הדתיות בנות ה־14 הפוקדות את חדרו העלוב של פנחס שדה על גג בניין ירושלמי ישן, אני נמלאת אי־נוחות. הרווח בין הקריאה של פעם, בנעוריי, לבין הקריאה של "החיים כמשל" עכשיו מגלם כנראה את מלוא היקפו של השינוי שחל בי, גם מבחינת הפנטזיות הארוטיות וגם מבחינת טעמי הספרותי.

אבל פעם קינאתי בהן. בשתיהן. ביפה ובמינית האפלה. חזרתי ודמיינתי את האקלים המיוחד של זיונים ושתיקת האדמה, פריצות ונזירות, סגפנות

 והשתוללות שערורייתית כזאת, שנראתה לי עצם מעצמיו של הספרותי. הספרותי היה עולם שהכללים הנהוגים בו אחרים לגמרי, שהחיים בו הם קודש לכתיבה, לאמת, לכל מה שלימים ייעשה בו שימוש, ועל כן זה מותר ומסעיר ונכון, אולי לא על פי אמות המידה של הוריי, אבל על פי אמות המידה של הנצח. הייתי כל הדמויות בסיפור הזה - גם נזירת הדעת וגם החיים הגועשים המתפרצים פנימה במיניות זכה או אפלה. הייתי מדמיינת שוב ושוב איך אפתה בזה אחר זה כל מיני ענקי רוח, סופרים, משוררים, ציירים ופילוסופים, אני אעניק להם את נעוריי והם יגלו לי את הסוד.

ממרחק של 40 שנה אני חושבת על שתי הנערות האלה - חוה, שעברה מקץ שנתיים להתגורר בעיר אחרת, ועדה, שהתחתנה וצבתה ונרתמה בעולם של חיי משפחה אפורים. מעניין איך הן זוכרות את זה? האם הן מסתירות כתם מביש או מעשה נורא שנעשה בהן, או אולי מתנחמות בשנתיים האלה - שעות אחר־צהריים גנובות על גג אחד בירושלים עם פנחס שדה הצעיר ושתיקת האדמה וחטא מתוק וסוד גדול וכמוס, הנמשל של המשל.

"החיים כמשל", פנחס שדה, שוקן, 1958

הכתבה המלאה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".