"כמו לגעת בארון הקודש". הישראלים שגילו את אושו – הגורו הכי שנוי במחלוקת
לפני 33 שנה עלה הגורו ההודי אושו על מטוס ונמלט מהחוק ומהעיירה שהקימו חסידיו בארה"ב, שמככבת בדוקו המטלטל וההזוי של נטפליקס, Wild Wild Country. שנים אחרי מותו, המונים עדיין מרביצים את תורתו ומתגעגעים לאשראם – שאחרים יגדירו כת עם אורגיות, הרעלות וניסיונות התנקשות. "הוא תיקן את הטעויות, הוא המאסטר של המאסטרים", מספר רפיק ידידיה. ישראלים נוספים מהללים ומסנגרים, אבל יש גם מי שברח וניסה לחשוף את מה שלכאורה באמת קרה שם. ארץ פראית, הגרסה הישראלית
את הפגישה הראשונה שלה עם הגורו אושו, זו האישית, האינטימית, שלא במסגרת הרצאה המונית, זוכרת סמבביה אננד היטב. "זה היה בטקס החניכה שלי, כשהחלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף, מתחייבת ביני לבין לעצמי לדבוק בחיפוש רוחני", מספרת מי שלקחה על עצמה מסוף שנות השבעים להפוך חסידה של הגורו המפורסם - או "סניאסית", בשפתו.
"ברגע שהתיישבתי לפניו וראיתי את העיניים שלו מקרוב זו הייתה חוויה חזקה מאוד. הדבר היחיד שאני יכולה להשוות לכך זה נגיעה בארון הקודש, זה קודש הקודשים. ובאותו רגע קרה לי הדבר שמחפשים אחריו כעושים מדיטציה ארוכה; הראש שלי הפסיק לקשקש. היה לי שקט ברמות שאף פעם לא ידעתי, ופשוט הקשבתי למה שהוא אמר לי. קצת היה קשה לי להבין את המשמעות של הדברים, כי הייתי כבר בשלב של מעבר לדעת, כמו במדיטציה הכי עמוקה שיכולה להיות. שקט מוחלט. אתה לא מרגיש צורך לזוז, רק נמצא בהוויה מאוד עמוקה. אחרי זה שאלתי מה הוא אמר לי ולמזלי הם היו מסודרים שם באשראם, כתבו ותיעדו הכול. אז אחרי כמה שנים הביאו לי תיעוד של מה שהוא אמר לי".
"כשקראתי משפט במשפט את מה שהוא אמר לי הבנתי שהוא ראה אותי לגמרי", היא נזכרת, וניכר שלרגעים היא נמצאת שם שוב, בחצר הגורו בהודו. "הוא ראה את כל העבר שלי. איזה גלגולים כבר עברתי, מאיפה אני באה ולאן אני הולכת. ההדרכה שלו הייתה מדויקת. מי שישבו לפניו היו צריכים לעזור לו לקום אחר כך כי זה היה חזק מדי. כמו איזה סוטול מאוד חזק".
כן, מדובר בתיאור שגרתי של מפגש בין חניך נאמן לבין מורה רוחני, מהסוג שיתאר לכם חסיד אקראי של ג'יימס ארתור ריי, אבא יוד, גואל רצון, צ'ארלס מנסון או אפילו ג'ים ג'ונס. אם נשים בצד לרגע את ההצלחה של סדרות כמו "הרמון" והשיח הנוכחי אודות חיי קומונה ומנהיגים רוחניים, את העניין המחודש במי שכינה את עצמו בערוב ימיו "אושו" עוררה לאחרונה Wild Wild Country, סדרת הדוקו החדשה והעשויה למופת של נטפליקס.
על פני שישה פרקים שגדושים תיעודים אותנטיים ועדויות ממקור ראשון, פורשים יוצריה, האחים צ'פן ומקלן וואי, את סיפורם של הסניאסים – עדת מאמיניו של הגורו ראג'ניש צ'נדרה מוהן ג'יין – והאובססיה ההמונית סביב מי שנתפס עד היום כמורה רוחני למיליוני מאמינים וחסידים ברחבי העולם. Wild Wild Country מתמקדת בסיפור הקמתה של העיירה ראג'ישפורם באורגון שבצפון-מערב ארצות הברית (או ליתר דיוק – העתקתה של העיירה מפונה שבהודו, משם נאלץ ראג'ניש להימלט בעקבות התנגחויות עם הממשל ההודי) ואת המאבק של תושבי העיירה המקורית, אנטילופ, שביום בהיר אחד נחתו עליהם מאמינים רוחניים לבושי כתום-סגול-בורדו ששינו את חייהם.
"זה רק נראה כמו צרחות ואורגיות בלבד"
כמו כל מפגש בין אמונה עיוורת של קהילה חדשה שמאמינה שהיא ממציאה את המחר לבין אוכלוסייה נוצרית, מבוגרת ושמרנית – ניצוצות החיכוך לא מאחרים לבוא. וכל המתח הטעון בדינמיקה שבין שוכני העיירה המנומנמת אנטילופ לבין שכניהם החדשים וחובבי העירום, המסיבות וההמהומים לרוב, בא לידי ביטוי ברצף התרחשויות מופרך כל כך, עד כי אם לא היה להן תיעוד רב ומדויק כל כך (ובאמת, כמעט לכל חולייה בשרשרת האירועים המטורללת המתוארת בסדרה הזו יש גיבוי תיעודי מדויק – בין אם ברמת מסמכים מצולמים ובין אם בדמות קטעי וידאו) עוד ניתן היה לחשוב שמדובר בפרי דמיונם של תסריטאים שצרכו ברצינות רבה מדי סרטים של האחים כהן. על קראק.
"כל הסיפור הזה לא חדש, זה סיפור שהכרתי", אומרת צ'טאן טאריקה, 42, שנולדה כעינת סרוק וב-1999, בגיל 24, התוודעה לעולמו ותורתו של ראג'ניש, או בגוואן ("מבורך", "בר מזל" ואפילו כינוי לאל, לפי ההינדואיזם) כפי שכונה על ידי חסידיו. טאריקה הייתה סטודנטית לרוקחות שכל קשר בינה לבין הרוחני מקרי בהחלט. אך התקף אפילפסיה שחטפה כשלמדה באוניברסיטה, יחד עם חוויה חוץ-גופית שבמהלכה ראתה את עצמה ואת הסובבים אותה בגובה החדר בשיאו של ההתקף, הביאה אותה לחקר הרוח.
"זו סדרה שעשויה היטב, אבל אני חושבת שהם פספסו בה לא מעט", היא אומרת לאחר צפייה בלהיט התורן של נטפליקס. "זה נראה קצת שטחי ורדוד, כאילו כל מה שהסניאסים של אושו עושים זה לצרוח ולהזדיין. סקס מטורף וחסר מעצורים, אורגיות משוגעות והרבה צרחות. זה מאוד מצער, כי את כל העומקים והלימוד של אושו אפשר למצוא היום ברשת. חבל לי מאוד. הם הראו את מה שבוחר להראות מי שעושה סדרת טלוויזיה. אני חושבת שהם גם רצו להראות את אושו באופן שבו החבר'ה השמרנים ראו את הסניאסים".
קשה להאשים אותם. מבחוץ אתה לא שומע את עיקרי התורה, אלא בעיקר צהלות וגניחות.
"נו בוודאי, למה שלא נחגוג? כל התורה של אושו היא מסביב לחגיגה של החיים. ולגבי האורגיות, זה מצחיק, כי בשנים שאני חייתי בפונה תמיד היו באים ישראלים והיו מיד שואלים אותי 'תגידי, איפה עושים פה את האורגיות?'. והייתי אומרת להם 'חבר'ה אני מצטערת, אין פה שום מקום לאורגיות. אתם יכולים לעשות בבתים שלכם, בחדרים שלכם, תעשו בעצמכם. אין פה איזה מוסד שמתכנן אורגיות מאורגנות'.
איך המשפחה שלך הגיבה לתהליך שעברת? "הילדה שלנו נחטפה"?
"זה היה להם לא פשוט. אני גם חייבת להגיד שבשנים הראשונות, כשהייתי סניאסית צעירה, ממש עברתי את גיל ההתבגרות בשלב מאוחר מדי. אז הייתי קצת מתריסנית. לא התרחקתי מהם אף פעם, הייתי מדברת איתם בטלפון כל שבוע ביום שישי וגם הייתי מבקרת הרבה. בהתחלה היו לשניהם הרבה הסתייגויות והיה להם מאוד קשה עם זה, אבל לזכותם ייאמר שהם תמיד סמכו עליי ותמכו בי, גם כלכלית. הם לאו דווקא הסכימו עם זה אבל ידעתי שהם איתי".
המילה "כת" נזרקה?
"אולי נזרקה כמה פעמים, אבל הם פגשו אותי ודיברו איתי. הם ראו שאני מדברת בהיגיון. שיתפתי אותם בסיבה שבגללה אני שם, מה עושה לי טוב שם. אמא שלי מעולם לא ביקרה בפונה אבל אבא שלי כבר היה שם פעמיים ומתכנן לחזור בפעם השלישית. הוא בהחלט עשה צעד לתוך העולם הזה, גם מבחינת תזונה וגם מבחינת מודעות. יש לו ראש פתוח, הוא הקשיב לאושו והוא מאוד מחבב אותו. הוא לא סניאס, אבל הוא התנסה בכל טכניקות המדיטציה, לבש את הגלימה הבורדו ומאוד נהנה והתחבר. ואני מדברת איתך על סגן אלוף לשעבר בצה"ל, פקיד שומה במס הכנסה".
רפיק ידידיה גאה להיות ראג'נישי: "אושו טעה. אין יצור אנושי שלא טועה"
"Wild Wild Country לא הייתה על אושו, אלא על התלמידים שלו, והם לא היו מוארים כמוהו. חלקם היו חמדנים ואלימים, כמו שיש בכל מקום בעולם", קובע רפיק ידידיה, לשעבר תמיר קמחי, סניאס החל מאמצע שנות התשעים ואחד הסיפורים המתוקשרים בתרבות הישראלית של מעבר לחיים רוחניים. קמחי, כפי שהכירו אז מאזיני גלי צה"ל (וצופי "תוסס"), היה עד גיל 28 אישיות רדיו ומנחה טלוויזיה מוכר כשפגש לראשונה בתורת אושו בנסיעה לפונה ב-1995.
"הסדרה שיקפה מציאות שבה אושו בחר לשתוק. לדעתי זו הייתה הטעות שלו", אומר רפיק. "במשך השנים באורגון הוא לא יצא החוצה, הוא דיבר רק עם שילה ובעצם הוא הפקיר את הקומונה שלו בידי אישה אלימה. והוא שילם על ההתעלמות הזו בכך שכל העבודה שלו ירדה לטמיון".
בפרק האחרון בסדרה נרמז שבאשראם בפונה מנסים היום לטשטש את סאגת אורגון.
"במרכז בפונה תמיד דיברו על שילה בתור האנטי-כרייסט, השטן, ההיא שפירקה את החווה וגבתה את הכסף. אף אחד בפונה לא ניסה לטשטש את הסיפור. זה כישלון, אין ספק. אבל אני הגעתי ב-1995 למרכז שנבנה על הטעויות של אורגון. כלומר, פונה 2 היה מקום מהמם, עסיסי, מלא חברים, מלא אנשים מכל העולם. אז מבחינתנו הסניאסים, הפאדיחה של הראנץ' הייתה פשוט עוד שלב בהתפתחות של המאסטר. אין יצור אנושי שלא טועה. אני מרגיש שהטעות הזו תוקנה בגדול במרכז הנוכחי שנמצא בהודו".
האושו ועונשו
אבל ישראל לא מונה רק סנגורים של אושו. סיפור הפיכחון המפורסם ביותר הוא של הסופר והעיתונאי המנוח אורי לוטן, הזכור היטב למאזיני גלי צה"ל ולקוראי עיתון "חדשות", שם כתב את המדור "החיים כבצל". לוטן שהה בשנות השבעים במושבתו הראשונה של בגוואן (פונה א', כפי שהוא קרא לה) ואף חווה את חוות הענק שבאורגון, אך שב ממנה שבור; מאוכזב ממי שאהב וראה בו לא פחות מאל וכואב מעצם הידיעה שהאדם שהעריץ כל כך חטא בתאוות בצע ובחיי רהבתנות (חיבתו הרבה של הגורו למכוניות רולס רויס, שעוני רולקס ויתר מנצנצין מתועדת היטב) וגם התעלם מפשעי נוכלות ואפילו הרעלה המונית שביצעו מאמיניו הקרובים ביריביהם.
"בעקבות אחת השיחות האלה, שבה אמרתי לאשתי שהמקום מזכיר לי מחנה ריכוז, נדרשתי להחזיר את המאלה (המחרוזת עם תמונת הגורו) וסולקתי מהחווה", הוא מתאר בתת-הפרק "בשעה טובה אורי מסולק מהחווה". "יצאתי בזמן, שכן מאוחר יותר נאסר לצאת את החווה ומי שרצה הביתה נאלץ לברוח. שבועות מספר אחרי כן, לאחר שהשתתפתי בראיון בתחנת הרדיו KPFA בברקלי, נעשה ניסיון נוסף להתנקש בחיי".
מאיפה הכסף? ממשכנים בתים ותורמים מיליונים
"אמרו לנו שם, 'אם יש לכם תמיכה תתנו בכיף, אם יש לכם אקסטרות. אז המיליונרים נתנו את המיליונים ואורי החליט שהוא מוכר את הדירה שלו בארץ ונותן את כל הכסף לשם", מספרת סמבביה אננד, שהכירה את לוטן באותן השנים.
"אז בן אדם כמוהו שהחליט לעשות כזה דבר הוא מסכן לגמרי, קורבן. ואנשים כאלה אומרים לך, 'הם עשו לי את זה'. אף אחד לא עשה לך כלום. אתה החלטת לעשות מה לעשות עם הכסף שלך. אין לך עשר דירות שאתה יכול לתת אחת. הוא יצא בשן ועין מהסיפור הזה, מאשים את כל העולם ממקום קורבני. לפני זה הוא היה איתנו בשישו ושמחו ואז הוא התהפך לגמרי. אז זה היה השיעור שלו".
וליתר הדברים שמתוארים בסדרה?
"הסרטונים שרואים בסדרה מתארים תקופה שרובנו היינו היפים ועירום לא היה ביג דיל, זה לא בהכרח היה קשור למיניות. אלה היו חלק מהתרפיות... בסדרה חיפשו משהו פרובוקטיבי להראות. אז כן, שחררנו את הגוף, שחררנו את המיניות. אבל אלה היו סשנים של נשימות בכלל. 38 שנים אני עם אושו ולא שמעתי על שום אורגיה… זו לא הייתה פריצות, זה היה טבע הדברים. אנחנו היינו פורצי דרך, זה היה כל הסיפור".
הייתם ערים בזמן אמת למאבק האלים של שילה ואנשיה באוכלוסייה הוותיקה שמסביב?
"צריך לשים את העניין בפרופורציות. שילה, שהייתה מבחינתנו ממש יהודה איש קריות של אושו, והחבורה שלה מנו רק 20 איש. אנחנו היינו אלפים. לא התערבבנו בכלל עם האנשים מסביב, לא הייתה לנו אינטראקציה איתם. הם היו השכנים הקרובים שלנו ולא היינו צריכים הרבה מהם, חוץ מדלק, כי שם הייתה התחנה הקרובה. היו דברים שהגיעו אליי דרך שמועות, אבל פשוט לא ראינו את הדברים האלה.
היו שלום לכם ונמסטה
גם ההתפרקות של החווה, שאותה חוותה כשחזתה בגורו עולה על מטוס ובורח מארה"ב בעודו מנופף למאמיניו לשלום, מתוארת על ידיה כחוויה בלתי ניתנת לשחזור. "הוא עשה לנו מן נמסטה עם הידיים, והמטוס עשה סיבוב מעל לחווה, כנראה כדי לתת לו מבט אחרון על מה שבנה", היא נזכרת, ומספרת אודות סשן ריקודים בלתי נשלט שבו פתחו היא וחבריה לרקע המטוס המתרחק בשעת ערב מוקדמת.
"זה היה כאילו הוא זורק לנו אנרגיה מלמעלה. זה היה משהו מדהים. התעלות רוח, אושר עילאי". בהמשך חוותה גם את מקום מושבו האחרון בפונה, שם גם נכחה בהלווייתו הגדולה.
אננד מתגוררת היום במושב אמירים ומנהלת את מרכז אושו בצפון, שם היא תומכת בזוגות ליצירת תקשורת אינטימית באמצעות הטנטרה, אך לא מסתירה את געגועיה הרבים לימיה במרכזיו השונים של אושו. גם היום, ממרחק השנים, היא רואה בשנים האלה כטובות בחייה.
"זו המתנה הכי מדהימה שאפשר לתת לאנשים", היא אומרת, כשהיא מתבקשת לתאר את הווי החווה. "החופש הזה, לחיות עם עצמך ועם אנשים אהובים בשמחה ויצירה כל יום, אני חושבת שזה חלום של הרבה אנשים, לחיות בעיר של צעירים, הכול תוסס ושמח. בנינו שם עיר שלמה, זה היה מקום ענק, גדול. אני רואה אותנו בחדר אוכל גדול, אוכלים אוכל בריא וטבעוני שגידלנו מהשדות. עשינו לנו בית קפה חמוד, הקמנו לנו בר דיסקו לריקודים.
"כולנו היינו מאוד צעירים, בני 30-20, בנינו את המקום כמו החלוצים, כמו שההורים שלנו בנו את הארץ. ובגדול אחרי חמש שנים כבר כמעט הכול היה מוכן. אז אפשר היה לעבוד פחות שעות, היה יותר זמן למדיטציה ולהיות ביחד. מקום אידיאלי, שמח. הלוואי שכולכם הייתם יכולים לקבל דבר כזה".
