"הקברניטים": לנפץ את המיתוס
קנה ספרים על בודהיזם בכספי ציבור, ניהל פרשיות אהבים, וקיבל במתנה סוסיתא. הסדרה החדשה של רביב דרוקר שבוחנת את ההחלטות החשובות של ראשי הממשלה מציירת את דמותו של בן גוריון כיצור אנושי ומותחת קווים מהעבר אל ההווה. אז מה המרחק בין הצריף בשדה בוקר לווילה בקיסריה?
נתניהו יכול להיות מרוצה (מעצמו כמובן). אולי זה לא כל כך נורא שלא הצליח לסגור בזמנו את ערוץ עשר. רביב דרוקר, הנמסיס שלו, הרים סדרה על ראשי ממשלת ישראל שמעלה את התהייה אם נורמות ההנהגה שנתניהו מואשם בהן היום לא השתרשו כבר מזמן, כשראשות הממשלה בישראל נוסדה, ולנתניהו נטפלים היום כי הוא ימני או צודק או נשוי לאשתו. אז בסדר, בן גוריון קנה בכספי הציבור ספרים על בודהיזם וביבי דווקא העדיף סיגרים קובנים ושמפניה וורודה, אז מה, כל אחד וההעדפות שלו. למה לפשפש בקטנות?
גם בן גוריון "מעולם לא הלך עם כסף בכיס ולא ידע כמה עולה שום דבר". גם הוא נהנה ממסבסדים נדיבים שאין לדעת לאילו תחומים נוספים הסתעף הקשר ביניהם. גם הוא ניהל פרשיות אהבים מחוץ לנישואים. גם הוא התעקש שהוא ורק הוא יקבל את ההחלטות במלחמת העצמאות (כמו כיבוש לטרון המיותר, בזמן שהדרך לירושלים כבר הייתה פתוחה); גם הוא דחף להעלאת מחזה שנועד להכפיש את אורי אבנרי מ"העולם הזה" ויסד את "ועדת העורכים", שהשתיקה את התקשורת כשהצורך עלה. וגם בנג'י קיבל הלוואות שלא החזיר או נהנה ממחיקת חובות במסגרת תספורות פיננסיות לבכירי ההסתדרות. בביוגרפיה שכתב ד"ר תום שגב מוזכרת מכונית שקיבלו הוא ופולה כמתנה מחברת "סוסיתא". האיש לא היה מושלם.
לפחות מהפרק הראשון שלה, "הקברניטים" (שעלתה אתמול, שני, 21:15 בערוץ עשר) מצליחה לייצר מניפה מרתקת של האישיות אותה היא מבקשת לבחון. בן גוריון הוא דוגמה נהדרת למיתוס שכשהוא מתנפץ הוא הופך שלם יותר. במובן הזה שחרף מרחק הזמן אנחנו מצליחים לראות אותו על כל גווניו האנושיים, מאבקי האגו, החולשות, ומתוך זה להעריך עוד יותר את איכויות ההנהגה שלו, שמתוצאותיה אנחנו נהנים עד היום. והכי חשוב - מכל פרק כזה אנחנו יוצאים חכמים יותר, מבינים יותר את המרחק בין הכותרות הממלכתיות שאנחנו צורכים לא פעם בתקשורת ותהליכי קבלת ההחלטות שהובילו אליהן. מדהים להיווכח איזה אחוז מההחלטות האלה מונע ממשחקי כוחות פוליטיים וחישובי כוח, ומן הסתם ככל שנתקרב לזמננו הנוכחי הדברים יהפכו קשים ורגישים יותר.
ולכל מטקבקי "גם בן גוריון היה מושחת", התשובה אגב היא שככל שהשקיפות תופסת תאוצה, הנורמות צריכות להשתנות איתה. מה שפעם היה מתרחש מאחורי הקלעים לא יכול לשמש כיסוי עכוז למה שצף היום אל פני השטח. השאלה היא, כמו תמיד, איפה עובר הגבול. יכול להיות שהציפייה מהמנהיגים שלנו להיות מלאכים היא לא ריאלית, ויכול להיות שנראה יותר ויותר מנהיגים פוליטים נחשפים בקלקלתם, משלמים כמה שנים בלינת פשפשים וחוזרים לפוליטיקה כדי להמשיך להנהיג. מה שבטוח, הפשפשים לא הולכים לשום מקום.
