"מי רצח את ארלוזורוב: המחזמר": הברקה שנויה במחלוקת
הרצח השערורייתי של המדינאי חיים ארלוזורוב בשנת 1933 זעזע את המדינה שבדרך ולא נפתר עד היום - עכשיו הוא עולה כמחזמר בהשתתפות הקהל. הרעיון מקורי, הביצוע נהדר והמיקום בבית העיר מרהיב, אבל למי כל זה מיועד?
ביוני 1933 הזוג חיים וסימה ארלוזורוב טיילו על חוף הים בתל אביב בשעת לילה קיצית, כשלפתע חשו כי שתי דמויות חשודות עוקבות אחריהם. חרף ניסיונותיהם לחמוק מהן ואחרי החלפת מילים קצרה ועוינת, הבעל נורה ומצא את מותו כעבור שלוש שעות, מותיר ארץ שלמה לתהות מי רצח את אחד המדינאים וראשי הישוב החשובים והשנויים במחלוקת של מדינת ישראל לעתיד.
85 שנים מאוחר יותר פרשת הרצח המוכרת והמתועדת היטב הופכת למחזמר בהשתתפות קהל של קבוצת התיאטרון הירושלמית "מסתורין", שמזמין את באיו לא רק ליהנות ממנו כצופים, אלא לקחת חלק פעיל במתרחש. ברפרטואר הקבוצה כבר כמה הצגות בהשתתפות קהל ותלויות מקום, בהן Seven שהתקיימה בתחנה המרכזית בתל-אביב. אין זה אומר שהקהל שיבחר להגיע לבית העיר בתל-אביב (הלוקיישן המוצלח בו מתרחשת ההצגה), דרוש בהצטיידות מראש בכישורי משחק, אבל כדאי בהחלט שיגיע מוכן לקחת חלק כסטטיסט. ניצב בשרשרת אירועים והתרחשויות בה הוא עלול רגע אחד לשמש כאחד החשודים המרכזיים שבוחנת המשטרה (כולל פיתוח עמידה איתנה אל מול הטחות אשם של חוקר משטרה מסור אך היסטרי נוכח היעדר כל קצה חוט), ובאחר צופה מלמעלה ברגע המוות עצמו בבית החולים.
מופעים בהשתתפות קהל הם לא דבר חדש, גם אם לא כל כך שכיח במחוזותינו. חובבי הסדרה "בנות" ודאי יזכרו את הפרק בעונתה החמישית של הסדרה שמציג רעיון דומה, ובו הגיבורה האנה מגיעה לצפות (וקצת להשתתף) במחזה בשם "38 חלונות", המתבסס על רצח קתרין (קיטי) סוזן ג'נובס בניו יורק ב-1964.
גם כאן מדובר ברצח קונטרוברסלי במיוחד (בעיקר בשל התעלמותם של השכנים מהמעשה, אף שרבים היו עדי ראייה ושמיעה), ובדומה ל-"מי רצח את ארלוזורוב", גם הוא הזמין את הקהל שלו להסתובב בחללי חקירות שונים, להתחכך בשחקנים עצמם ולחוות לרגע, גם אם באופן סימבולי, את הרצח עצמו (חלק מהשחקנים ב-"38 חלונות" מגלמים את השכנים בבניינים הסמוכים לרצח, ואחת לכמה זמן נשמעות ברקע צרחות האימה והזעקות לעזרה של קיטי ג'נובס).
מצד אחד ויזואלית ובמונחים של ביצוע ורעיון מקורי – מדובר בהברקה. כמו כל תחום, עולם התיאטרון זקוק לגימיקים, חידושים ו"פיצ'רים" שיעזרו לו להתרענן ולהתחדש, למשוך אליו קהל אחר ולהתאים עצמו לרוח הזמנים. בהתחשב באופיו החידתי של סיפור הרצח, העובדה שעד היום לא נמצא האשם הוודאי הופכת את המחזתו מעניינת ומאתגרת יותר, בטח נוכח הפופולריות הרבה בשנים האחרונות של ז'אנר הדוקו-פשע כמו "הג'ינקס" או "צל של אמת".
ברמה הפרקטית – ההברקה הקונספטואלית הזו מבוצעת נהדר על ידי קבוצת שחקנים צעירה, טוטאלית ורעבה. כל זה מתרחש בבית העיר של עיריית תל אביב בכיכר ביאליק - מיקום מרהיב (שכחלק מפרויקט "קולקטיבים יוצרים בבית העיר" נבחר לארח קבוצות יוצרות בשלל אירועי אומנות, מוזיקה ותיאטרון) ומבלבל ארכיטקטונית כמעט כמו הפרשה שעומדת במרכז ההצגה.
השיטוט בין חדריו השונים של בית העירייה הישן, לצד תפאורה שמדמה את ישראל של שנות השלושים וקטעי ארכיון ועיתונות שהוליד הרצח, תורמים רבות לחוויית הבלבול וחוסר האונים של חוקרי הפרשה אל מול ריבוי החשודים האפשריים. יש שיטענו שמדובר בחוויה לא מהודקת מספיק, או כזו שהיעדר נרטיב ברור בה יוצר תחושה כאוטית לפרקים. לא שאין בכך אמת, אבל זו מתכתבת היטב עם האירועים המתוארים במחזה. ישראל בקיץ 1933 הייתה מבוהלת ומאשימה, סקרנית, וחשדנית. אם זה היה הרעיון מאחורי תחושת הבלגן והסחרור התמידי שרקמו יוליה גיניס (ניהול אומנותי, עיצוב תלבושות וחללים) ורז וינר (מחזה, דרמטורגיה), ניכר שהם הצליחו להעביר את תחושת הנוירוטיות והפרנויה שאחזה אז במדינה שבדרך.
מצד שני – דווקא הבחירה ברצח ארלוזורוב תמוהה. מטלטלת ככל שהייתה בזמנה, מדובר בפרשה בת למעלה משמונים שנה. נכון, קשה לדמיין בשלב זה מחזה "אינטראקטיבי" מבוסס על רצח תאיר ראדה או אפילו רצח רבין, שלא ישחק בין גבולות הטעם הרע. מכאן שהבחירה להתעסק בפרשה הזכורה והרחוקה כל כך מובן.
ועדיין, אלה הבקיאים בה ובפרטיה (בהנחה שהם לא משוגעים לדבר או חובבי היסטוריה ארץ ישראלית) צריכים להיות די מבוגרים בשלב זה, מה שהופך את ההשתתפות עבורם במחזה דינמי וגורר לפעולה לבעייתי. ואילו הצעירים שיפקדו אותו חסרים את החיבור הרגשי לפרשה ההיא, בטח כאשר סופו של המחזה (כמו במציאות) לא מציע כל קתרזיס. זה עדיין לא אומר שלא מדובר בקונספט כיפי ומבורך ובביצוע מוצלח, אבל מבחינה זו, ממש כשם שהאשם האמיתי ברצח לא ידוע עד היום, לא ממש ברור מיהו, או לפחות מה גילו ואפיונו של הקהל אליו פונה "מי רצח את ארלוזורוב: המחזמר".
