"כולם רוצים להגיד שהם באו ממשפחה נורמלית, אבל זו מדינה פסיכית"
בסרטה השלישי של רוני קידר היא קורעת את המשפחה הישראלית לגזרים ולא מתנצלת על כך: "יש פה הערצה לנורמליות, אבל בסוף זה מזויף. אנחנו מדינה מטורפת עם מוסר מאוד רקוב וזה נוגע בכולם". מלבד הזעם שיש לה על ההחלטה של מועצת הקולנוע להגביל את "משפחה" לצפייה מגיל 18, כשלדבריה, בחדשות של השעה שמונה משדרים תכנים קשים יותר - היא לא חוסכת ביקורת גם על מקומן של הנשים בטלוויזיה
לאט ובנחישות רוני קידר מסמנת את עצמה כאחת היוצרות הבולטות בארץ. סרט הביכורים שלה "ג'ו+בל" (2011), על שתי בחורות שנמלטות מהחוק אל העיר שדרות בזמן מבצע "עופרת יצוקה", ומתאהבות בדרך, זכה לשבחים רבים ונקנה על ידי ענקיות כמו נטפליקס ואמזון. לאחר מכן היא עשתה את "סופעולם" (2014), שצולם כולו בלילה אחד. הוא עסק בחבורת אנשים שמבלים את הלילה האחרון שלהם ביחד, רגע לפני סוף העולם. שני הסרטים אגב, באופן יוצא דופן בנוף הקולנוע הישראלי, עצמאיים לחלוטין ולא זכו לתמיכה כספית מהמדינה - דבר שאילץ את קידר לאלתר לא פעם. "כשעושים סרט עצמאי הכי חשוב זה לחשוב בקטן, להשתמש בכמה שיותר בארטרים ולדעת שאם תתמידי בזה עוד יהיו לך הזדמנויות לעשות את הסרט הגדול שלך", היא אומרת בריאיון ל-ynet.
ככל שהסרט מתקדם, לא רק שקידר רוצחת את בני המשפחה שבסרט, אלא גם מפרקת את מוסד המשפחה הישראלית לגזרים - כשכל אחת מהדמויות מתגלה כמתוסבכת יותר מהשנייה. האב (אלי דנקר) הוא וורקוהוליק שלא מעוניין בקשר עם בתו, האם (יבגניה דודינה), מכורה לכדורים פסיכאטרים, האחות (חן יאני) אובדנית ולא נמצאת בקו השפיות והאח (אריה הספרי) הוא חייל אגואיסט, שתיין ובינו ובין לילי יש מתח מיני לא ממומש. "יש המון דרמות משפחתיות בקולנוע הישראלי, וכבר הרבה זמן אני רוצה לעשות את הגרסה שלי", היא אומרת.
מה בעצם רצית לפרק במשפחה הישראלית?
"המשפחה הישראלית היא דבר כל כך קדוש ובו זמנית גם צבוע ומזויף. כולם רוצים להגיד שהם באו ממשפחה נורמלית ושהכול בסדר, אבל זו מדינה פסיכית אז זה לא באמת עובד ככה. צריך להגיד את זה בקול רם. אנחנו לא בסדר, בשום מקום ובשום בית, בגלל החברה הישראלית. יש פה הערצה לנורמליזציה אבל זה לא נכון, אנחנו מדינה מטורפת עם מוסר מאוד רקוב וזה נוגע בכולם".
מצד אחד המשפחה בסרט ישראלית, מצד שני הבית ממש לא.
"כן. רציתי שהסרט לא יהיה ריאליסטי, שהוא יראה כמו אגדה. שהבית יהיה גדול ומרווח ובלי קירות לבנים כמו שאנחנו רגילים לראות. מקום יותר פנטסטי - כמו סרט אימה".
מאיפה מגיע העיסוק הזה במוות?
"אני מאוד אוהבת להתעסק בדברים שמפחידים אותי, שאני לא לגמרי יכולה להכיל. בתור בן אדם שכל הזמן חי ויוצר, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שהכול ייעצר ולא יהיה לי איך לחיות".
מלבד רציחות, הסרט כולל גם סצנות עירום אומנותיות ואתמול (ג'), המועצה לביקורת סרטים של משרד התרבות והספורט החליטה להגביל את הסרט לצפייה מגיל 18 בלבד - דבר שהכעיס את קידר. בהודעה לתקשורת היא מסרה כי "בזמן שבחדשות בשעה שמונה משודרים קטעים לא מבוימים של דם, סקילות ולינצ'ים - קשה לי להבין איך מועצת הקולנוע השמרנית מגבילה את סרטי 'משפחה' מגיל 18 ומעלה".
"היום הכול נהיה קיצוני", היא אומרת, "יש הבדל בין מה שמראים היום בטלוויזיה למה שראיתי בתור ילדה. כל הקליפים עם החיילים למשל - את נכנסת לפייבסוק ורואה כל הזמן אלימות. אפילו לא לחצת פליי ופתאום יש סרטון עם התעללות בבעלי חיים - זה בכל מקום".
כמו ב"ג'ו+בל", גם פה קידר משחקת ומביימת, דבר שהיא מודה שלא תכננה מראש. "עשיתי אודישנים ופתאום הרגשתי שבא לי לעשות את זה. יש משהו מאוד מרגש בלהיות בסצנה עם השחקנים שלך. זו הדרך האולטימטיבית לחוות את מה שכתבת, ולשחק תפקיד כשאלי דנקר ויבגניה דודינה הם ההורים שלי היה דבר מאוד מרגש".
מלבד קולנוע, קידר יצרה גם את סדרת הרשת "בטפלול", ובימים אלה היא מפתחת סדרה משלה ועורכת סדרה נוספת שתעלה בתאגיד השידור כאן. "את הסרט הראשון שלי עשיתי ישר אחרי שיצאתי מהלימודים - היה לי מן דרייב כזה, לעשות סרט אמיתי", היא עונה כשנשאלת מאיפה הדחף שלה ליצירה. "'סופעולם' נעשה כשלא קיבלתי קרנות על 'משפחה' וממש הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. צילמנו אותו ביום. זה מין חיים כאלה - אתה מגיש סרט לקרנות ואתה צריך לחכות שנה-שנתיים ובאמצע אני פשוט מחפשת מה אפשר לעשות, בין אם זה קליפים או סדרות רשת - הפורמט לא משנה שלי. העיקר שיש שם יצירה. זה פשוט דרייב מולד".
פה קיבלת מימון לראשונה. מה היה ההבדל מבחינתך?
"יכולתי להגשים את כל החלומות הפרועים שלי, לצלם שוטים שרק פינטזתי עליהם. בדרך כלל הייתי כותבת תסריטים ללוקיישנים ולבגדים שכבר יש לי. פה בעצם יכולתי להגיד שהשמיים הם הגבול. זה כיף להתחיל מקטן, ממין חוסר אונים כזה, שאת רק רוצה ליצור ופתאום להגיע למצב שיש לך משאיות של ציוד, אוטובוס עם קייטרינג והמצלמות הכי טובות בגרמניה. את מרגישה שהגעת למשהו".
יש הרבה במאיות ישראליות עכשיו. מה לדעתך מקומן של נשים בתעשייה בארץ?
"בקולנוע באמת יש שיפור, אבל בטלוויזיה אני עדיין מרגישה סתירה בפרצוף. אני רואה סדרה שנשים יצרו ובסוף גבר מביים אותה באופן הרבה יותר שטחי מהטקסט שנכתב. אני באמת לא מבינה את זה, במיוחד שרוב מי שמקבלות את ההחלטות בטלוויזיה הישראלית הן נשים. זה ממש מבאס אותי וזה משהו שהייתי רוצה שישתנה. הרי יש פה כל כך הרבה במאיות - טליה לביא, שירה גפן, מאיה דרייפוס - הנשים האלה צריכות לביים בטלוויזיה.
"היה לי הרבה יותר מעניין לראות איך אישה הייתה מביימת את 'האחיות המוצלחות שלי', אבל זה הטעם שלי. אני גם לא מבינה את הנימוק בבחירה של גורי אלפי. למה? כי הוא מצחיק? זה לא מספיק בעיניי".
איך המשפחה שלך הגיבה לסרט?
"הם אהבו אותו. הם יודעים שאם לא הרגתי אותם עד עכשיו אני גם לא אהרוג אותם. הסרט לא מבוסס על אירועים אמיתיים. הוא מבוסס על רגשות אמיתיים, אבל זו לא המשפחה שלי".
