"הסיפור של הילדה האבודה": אלנה פרנטה ממשיכה למגנט עד הסוף

הכרך הרביעי והאחרון בסדרת "החברה הגאונה" נפתח, לטובת הקוראים, ברשימת תזכורת של הנפשות הפועלות ובתקציר קורותיהן. אבל די מהר מתברר שאין כאן מקום לקיצורי דרך, ומי שלא טרח לקרוא את שלושת הספרים שקדמו לחלק האחרון, לא יתמצא בנבכי הרומן הסבוך הזה וייוותר עם פערים שאינם ניתנים לגישור. זהו עוד מאפיין, אחד מני רבים, ליושרה הספרותית של פרנטה, קודם כל כלפי עצמה - הסדרה הזאת באמת מצטברת לכדי סיפור חיים אחד שלם - וכלפי קוראיה הרבים והנאמנים, שמכירים את אלנה ולִילה ועוקבים אחריהן למן ילדותן המוקדמת ועד זקנתן.

הכרך, המחולק בעצמו לשני חלקים ולאפילוג קצר, נפתח בשלהי שנות ה־70, בתור הזהב של אהבתם של המספרת אלנה (וככל הנראה בת־דמותה של פרנטה) ונינו, גבר יפה תואר וכישרוני אך חלש אופי וחלקלק, שגדל עם אלנה ולילה באותה שכונה קשת יום ומוכת פשע בנפולי, ובין השאר היה מאהבהּ של לילה. סוף-סוף זוכה אלנה באהוב ליבה הנצחי, ושניהם נוטשים את משפחותיהם ויוצאים לראות עולם, נשואים על כנפי הצלחתה הספרותית של אלנה ושאיפותיו האקדמיות של נינו. לילה נשארת, כהרגלה בקודש, בשכונה בנפולי, שם היא הופכת למוקד כוח בזכות חברת המחשבים החדשנית שלה, המספקת תעסוקה למקורביה המועדים לפורענות, בזכות התבססותה הכלכלית וכמובן בזכות אישיותה הכריזמטית, השוחרת טוב והערמומית גם יחד.

בעת ההיא נדחקת חברותן של אלנה ולילה לפינה, וקסמיו של העולם הגדול, תהפוכותיו הפוליטיות, הרוחות הרעיוניות שנושבות בו, סוחפים מעלה את אלנה ונינו, ומשאירים את לילה, כך נראה, בענן אבק של פרובינציאליות ואנכרוניזם. אבל כוחן הממגנט של לילה ושל נפולי - לפעמים נדמה שהשתיים, האישה והעיר, מזוגות זו בזו לכדי ישות אחת - מושך לשם את אלנה בחזרה, ומשם חוזרים צירי חייהן לפעול זה בצד זה, אם בתיאום מרהיב ואם בחריקה הרסנית.

גם הספר מפעיל על הקורא אותו כוח מגנטי, ויש טעם לתהות על פשרו של הכוח הזה, שנדמה כי רוב הספרות בת ימינו איבדה אותו ושוחריה הולכים ומתמעטים. מעולם לא חשבתי דווקא על יושרה כעל תכונה ממכרת, אבל אלנה גרקו, נושאת המונולוג הארוך כל כך של "החברה הגאונה", מרוקנת את כל כיסי נפשה לתוך הספר הזה, ועורכת דין וחשבון נוקב, מפורט מאוד, קפדני ומלא רגישות אנושית לכל הסובבים אותה, לעידנים המתחלפים בחייהם, לשגשוג ולאסונות ההולכים לכל מקום שלובי זרועות, וראשית כל, לה עצמה.

כך היא מתגלמת בעיני הקורא כמספרת סוּפֶּר־מהימנה - יורדת אל עומקם של הדברים וחושפת אותם עד היסוד, אך גם הראשונה להודות בדברים הנסתרים מעינה - ומוליכה אותו ביד בוטחת ובחסות מוחלטת בדרכי הסיפור, כמעין מבוגר אחראי הלוקח את ילדו למסע מפותל ומפרך ודואג לכל צרכיו. כך שגם ברגעים שבהם נדמה כי אלנה נוקטת בתחבולות ספרותיות, כמו סיום הפרק בעיתוי מותח במיוחד או קפיצה לנקודת זמן עתידית המרמזת על כך שעוד הרבה הפתעות צפויות לצוץ בהמשך, גם אז אין מדובר בטריק זול או בכיסוי על חולשה ספרותית: אלנה היא מספרת מסחררת ממש, וטוויית העלילה שלה, על כל יחסי הגומלין בין הדמויות לבין הזמן והמרחב שהן נעות בתוכם, מעוררת לא רק הנאה אלא גם השתאות מוחלטת.

אבל מתחת לפני השטח של הסיפור המיומן רוחש כוח נוסף, והוא לדעתי היסוד הממכר העיקרי של הסדרה. הוא הולך ומתחזק ככל שמתרבים חלקיה. בניגוד לאֵימה האקזיסטנציאליסטית שהאדם המודרני נתקף בה לנוכח ההבנה כי אין יד מכוונת ואין תכלית לקיומו, ולפיכך אין ביכולתו להבין את פשר קיומו של הזולת, אלנה כמעט מוכיחה שחור על גבי לבן כי החיים הם סיפור בנוי היטב מראשיתם ועד סופם, ובמרכז הסיפור ניצב איתן - מככב ממש - האדם עצמו.

התפיסה המנחמת, הרומנטית הזאת, מזדקפת מן הדפים דווקא ברגע הכאוטי מכל - רעידת אדמה קשה תוקפת את נפולי וזורעת בה הרס, הלם ומוות (מן הרגעים העזים ביותר בספר). את לילה, הנפש הניגודית לאלנה, מטיל אסון הטבע הזה אל אובדן דרך, והיא נסחפת לדיבור סהרורי למדי על פריכותם של הדברים, על הקלות שבה הכל נתון להיפרמות מוחלטת. אלנה מוקסמת מראייתה הלירית של לילה, אבל רואה בה סוג של טירוף. לעומת לילה, מסכמת אלנה את האירועים כך: "...ואפילו הלבה, כל החומר המותך שדמיינתי אותו זורם וולקני בתוך כדור הארץ, כל הפחד שזה עורר בי, התארגנו במוחי במשפטים סדורים, בתמונות הרמוניות, הפכו למשטח מרוצף באריחים של אבן שחורה, כמו ברחובות נפולי, משטח שאני בכל מקרה עמדתי במרכזו". גם כשהיא פונה אל עולם הדימויים ומעפילה עד לשמש והעננים - "והכל חוזר לזהור, כמו שקורה כשענן רץ מעל לשמש, ונראה שהשמש בורחת... אבל הנה, הענן הסתלק, והיא חוזרת בבת אחת לסמא אותנו, ועלינו להאהיל בכף היד, עד כדי כך היא מבהיקה" - אלנה אינה מסתפקת בהאנשתם של גרמי השמיים, אלא מוליכה את הדימוי, בסופו של דבר, "אלינו", אל האנשים ממש, אל גובה העיניים פשוטו כמשמעו.

כלומר, גרמי השמיים הם בראש ובראשונה בני האדם החגים סביב עצמם וסביב גיבורות הספר, בין שהם בריאים ומשכילים ובין שהם נרקומנים ונבערים; והגלקסיה היא נפולי, איטליה, לפעמים גם חוץ לארץ, אבל לכל יש סיבה ומסובב, והכל נטוע בקרקע. גם כאשר בחלקיו האחרונים של הספר, בסתיו חייהן של אלנה ולילה, כשהפרקים נהיים קודרים יותר ויותר ואף מתארכים מתוקף איזו איטיות עצובה, גם אז יכולה הגאולה לצמוח רק ממעשים ויוזמה - כפי שנוקטת אלנה, והחורבן הוא בהכרח תוצר של איבוד עשתונות - כמו במקרה של לילה. כל סדרת "החברה הגאונה" נעה סביב הרעיון הזה, הדתי בדרכו, והוא דבק בקורא המוקסם מן התחושה שגם עליו, בין שיקרא את הספר באנגלית, צרפתית, גרמנית, עברית ובכל שפה אחרת שהסדרה תורגמה אליה, חלה אותה חוקיות סיפורית הנותנת תוקף ותכלית לכל רגע בחייו.

יש להודות גם בתחושה המזככת, העולה מן הידיעה שאם בראשית המאה ה־20 כתב תומאס מאן אפוסים לוקליים כ"בית בודנברוק", נגע בזִקנה המסתאבת בעיר מוכת חולי ב"מוות בוונציה" ובחן חברות ממושכת בין שני הפכים ב"טוניו קרגר", הרי שמאה שנה אחר כך תופסת את מקומו בהוד והדר סופרת אישה, ועושה זאת היטב.

נכון, הפרוזה של פרנטה אינה נוטה אל הנשגב, לפחות לא באופן מרוכז. אין בה רגעים המגמדים את הקורא לנוכח מפגן פתאומי של מופתיות, רגעים

 שבהם הרובד הספרותי ניתק מהרובד המילולי ומתעלה לפסגות עוצרות נשימה; הפרוזה של פרנטה נעה קדימה והלאה, ולאו דווקא מעלה־מעלה. אבל כאמור, אלנה הסופרת היא הראשונה להודות בזה: "הספר שלי - אף שזכה להצלחה גדולה כזאת - הוא באמת רע, משום שהוא מסודר כל כך, משום שנכתב בקפדנות אובססיבית, משום שלא ידעתי לחקות את הבנליות חסרת הסדר, האנטי־אסתטית, נטולת הלוגיקה, חסרת הצורה, של הדברים".

כמה "נשי" מצידה, לא להתכסות בנוצות של אגו וחשיבות עצמית "גברית", לגלגל אל הקורא את ההכרעה - האם באמת מדובר בסופו של דבר ביומָנאות עמלנית, בינונית ושווה לכל נפש, או בסדר ספרותי חדש, שתשוקתו העיקרית היא הנפש האנושית על שלל סתירותיה ורגשותיה, מבלי ש"יידרדר" אל איכויות נחותות כמתקתקוּת וניחומים. ואולי זוהי גדולתה האמיתית של הפרוזה של פרנטה בסדרת "החברה הגאונה" - לגלות לקורא שגם בפסגות ההרים הגבוהות ביותר עוד יש לו חמצן לנשימה, והוא יכול ליהנות מיופיין בלי מחיר המאמץ. תגידו שלא ככה זה עובד בטבע? פרנטה כבר תוכיח לכם שכל דימוי שתשאילו, ויהא מן המקומות המרוחקים והפראיים ביותר, יתנקז בסופו של דבר אל כף ידכם המאהילה על העיניים.

הסיפור של הילדה האבודה // אֶלֶנה פֶרַנטֶה. מאיטלקית: אלון אלטרס,  הספריה החדשה, 483 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".