מ"גולני שלי" ועד "שירו של צנחן": הסיפורים מאחורי המנוני צה"ל
ההמנון שקורא למות למען המולדת, זה שמפתה את החיילים לבוא לים, השיר שכתב השר נפתלי בנט והפך להמנון היחידה שלו, והבית שהתווסף ל"גולני שלי" אחרי צוק איתן. השירים שנכתבו על יחידות צה"ל עברו לא מעט גלגולים לאורך השנים - ממפקדים שכתבו אותם ועד למשוררים ידועים שגויסו למשימה. אלה הסיפורים שמאחורי ההמנונים המוכרים
בוא לים. הרוח מטורללת. השמש יפה, משזפת. בוא לים. נו, בוא.
לא צריך להתלבט בשום שלב כשמאזינים ללהיט משנות השבעים "בוא אלינו לים". המסר שלו מסתכם בדברים האלה. זה הכל, וזה ממש מספיק. גם אם תתאמצו לא תצליחו למצוא שם משמעות אחרת. ומה עוד צריך? פשוט עצרו כל דבר לא חשוב שאתם עושים עכשיו וקחו את עצמכם לים.
השאלה היא איך קרה שהשיר שמפציר: "בוא אלינו לים, אל הים המלהיב הפרוע, אל השמש הזאת, לרוחות העזות, כי הים לכולנו פתוח", שאין בו שמץ של סממן צה"לי – נכתב בתור ההמנון הצבאי של חיל הים. איך תיאור של תפאורת החופש האולטימטיבי – סצנה ששרבוב מדים לתוכה יכאב בערך כמו אורח שמגיע לחתונה בבגדים לבנים – מתפקד בתור השיר שאמור לנפח את החזה של החיילים בגאוות יחידה?
התשובה לכך היא מלחמת ששת הימים. דן אלמגור כתב את המילים לשיר שהלחין יאיר רוזנבלום ב-1971, לאחר סיום קרבות ההתשה על גדות תעלת סואץ. נדמה שהרגיעה מההתכתשויות, הגבולות החדשים ואותה אופוריה שכבר מזמן הפכה למילת גנאי כשהיא מצורפת לכל איזכור של מלחמת 67' – הובילו את אלמגור לכתוב שיר שלא צופה מלחמה בזמן הקרוב. "בוא אל הסיפון ויחד נתבונן במעוף השחף, נתנדנד יחדיו בקצב מול גלים, רוחות וקצף", מבטיח השיר לחייל שהוא שואף לגייס.
הביצוע המוכר לשיר הוקלט ב-1972 על ידי להקת חיל הים, כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. הקליפ מצייר את צה"ל בצבעי חופשה אופטימיים, שהיום, במבט לאחור, נראים קצת כמו פרודיה לארגון הלוחם.
מעט לפני הזמן שבו נכתב אותו שיר, הגיעה המשוררת דליה רביקוביץ לאותה תעלה, כשעוד התנהלו בה קרבות ההתשה מול המצרים. היא באה לראות את הזירה שהיישוב בארץ לא ידע עליה יותר מדי, והתלוותה לסיירת שקד שלחמה שם. ביום הביקור שלה פגש כוח סיור של היחידה במארב וכמה חיילים נהרגו. כשהבינה עד כמה האנשים בעורף לא מבינים את המצב, רביקוביץ המזועזעת, שמאוחר יותר תתבטא ותכתוב לא מעט נגד הימצאות ופעילות צה"ל בשטחים, אמרה: "אתם ילדים, אתם ילדים. כולם צריכים להבין מה אתם עושים".
התחושות הקשות הובילו אותה לכתיבת השיר "בסיירת שקד", שמצייר אולי את התמונה ההפוכה לזו נטולת הדאגות שמעלה המנון חיל הים של אלמגור. "בסיירת שקד יוצאים בכל יום שלושה סיורים אל צירי המוקד", מגלה השיר, "ובערב רואים אותם חוזרים, ואין אחד שם שלא עלה על מוקש, באחד הימים בדרכי האש. בגזרה הצפונית בסיירת שקד פני נער צעיר וזה המפקד".
על אף התמונה הלא-פשוטה שהוא מעלה, שירה של רביקוביץ, שמוכר בביצוע של להקת פיקוד דרום, התקבל די מהר בתור המנון היחידה. כך יצא שבזמן שרוב השירים הצה"ליים מתעלמים מנושא הנופלים, סיירת שקד זכתה להמנון מורכב, שגם מעלה תמונת הווי די עלובה, שונה בהחלט מהיח"צנות שלוקים בה שירים אחרים מסוגו: "בסירת שקד ישנו אוטו קטן שהפך מועדון עם אור שקט, בכתום וירוק ואדום, ומי שאין לו בלילה מה לעשות, דופק מסמרים ומדביק תמונות". אגב, קשרה המפתיע של המשוררת ליחידה לא נגמר שם. היא גם זו שכתבה את שיר הנעילה של הסיירת, עם פירוקה.
ההמנונים של חיל הים ושל סיירת שקד חריגים בנוף השירים שמייצגים את יחידות צה"ל. הנקודה הזו מתבהרת למקרא ספר העיון של חוקר הספרות פרופסור ראובן שהם, "אין עם אשר יסוג מחפירות חייו" (הקיבוץ המאוחד), המציע ניתוח של 30 שירים שהפכו להמנונים, או נכתבו מראש ככאלה, בין 1930 ל-2010.
מהאלים למדים
איסוף השירים הללו מגלה לא מעט הפתעות (ידעתם שאת המנון מגלן כתב שר החינוך נפתלי בנט, בתור קצין צעיר יוצא סיירת מטכ"ל?). פירוקם והשוואתם מעלים שאלות על האופן בו צה"ל, ישראל וההיסטוריה שלה נשקפים בהם, כשאחת הנקודות העיקריות שמנסח המחקר היא שלמרות שתי הדוגמאות שהובאו כאן, לאורך 80 שנה שכללו לא מעט תהפוכות – ההמנונים שומרים באופן אדוק על צורות אופייניות לז'אנר ועל התכנים שמותר ואסור שיעלו בו.
"ההמנון מתייחד בזה שהוא שיר, עם כל הסימנים השיריים – ריתמוס, חריזה, שורות קצוצות – אבל באותו הזמן, הוא כפוף לקאנון ועמוד שדרה של חוקים שבלעדיהם לא ישרת את המטרה שלו, כי בסופו של דבר הוא מוצר חברתי שתפקידו לגייס כוח", מסביר שהם בריאיון. "זה שיר כוחני. זו התמצית של שירה פוליטית שהכוונה שלה לאכוף רצון של פיקוד עליון, של ממסד, של אלוהים – כשהסוגה הזו קמה לחיים, בתקופה הקדומה, זה היה שיר שנועד להלל את האלים".
המחקר של שהם מזהה שני מרכיבים מהותיים, שמופיעים כמעט בכל המנון צה"לי: "זה שיר שמתווה דרך, מלמד את החיילים מה המשימה הראויה, והוא גם מהווה חלון ראווה שמשקף את ערכי היחידה, במטרה למשוך ולגייס לשורותיו. אלה שני וקטורים שונים, לא מנוגדים, שמשלימים זה את זה, אבל דומיננטיים יותר ופחות בכל אחד מהטקסטים", הוא מסביר, ומראה שבהמנונים הראשונים של שנות ה-30, ערב מלחמת העולם השנייה, שנכתבו על ידי זאב ז'בוטינסקי ("שיר בית"ר"), אברהם (יאיר) שטרן ("חיילים אלמונים"), זרובבל גלעד ("שיר הפלמ"ח") ונתן אלתרמן ("זמר הפלוגות") – חזק יותר הווקטור מתווה הדרך, שמדרבן ומפתה את הנמען למסור את חייו עבור המשימה. לאחר קום המדינה, עם התעצמותה והתבססותה, המרכיב הבולט הוא זה שאמון על יחסי הציבור של כל יחידה.
"בשיר ששטרן כתב ללח"י יש ממש תאוות מוות, תנטוס – אבל זה היה נחוץ באותו הזמן. אי אפשר היה בלי זה", שהם קובע, "או שאתה יוצא למשימה ומוכן להקריב את החיים שלך, או שלא תבחר להקריב את החיים שלך אבל הם יוקרבו ללא שליטתך, ואז תצא קורבן".
אף שהדרישה להקרבה למען המולדת עולה בכל אותם שירים מוקדמים – אלה שיבואו אחריהם נמנעים באופן מוחלט מלעסוק בנופלים. "שלא כמו שירי הקינה הלאומיים, 'הנה מוטלות גופותינו', 'דודו' ו'מגש הכסף' – כאן אין לזה מקום", שהם מסביר.
השירים יוצאי הדופן מהבחינה הזו הם אלה של רביקוביץ והמנון חטיבת גולני, שכתב עמוס אטינגר ב-1975, בצל אסון יום הכיפורים. ב"גולני שלי" התווסף עוד בית שאטינגר כתב לאחר מבצע צוק איתן, בו החטיבה ספגה אבידות קשות, כשזכור במיוחד הלילה בו מתו 13 מלוחמיה. התוספת הזו ככל הנראה התבקשה לאור מהלך השיר, שכפי שהוא מצהיר בתחילתו ("גולני שלי היא שמות ופנים, מקומות וזמנים וקולות משונים השבים ועלים למולי") – עובר בין נקודות שיא במורשת הקרב של החטיבה עד כה: תש"ח, קדש, קרבות רפיח, ששת הימים, והקרב הקשה על החרמון במלחמת יום הכיפורים.
בהקדמה לספרו מסביר שהם שמרבית שירי הזמר ההמנוניים (הוא מקפיד לכנות אותם כך משום שחלקם לא הוכרו באופן רשמי כהמנונים) הם טקסטים מוזמנים שנכתבו על ידי משוררים ופזמונאים מוכרים. כמעט אין מצב שבו לוחם כתב את השיר, ואם היה כזה, למשל במקרה של ההמנון הראשון של חטיבת גולני, שנכתב על ידי שני טירונים סמוך למלחמת קדש – הוא לא שרד, ועם הופעת הלהיט של אטינגר, הוחלף בקלות.
את הבית על השלום אפשר למחוק
לפני הסיפור ההיסטורי שנמצא מחוץ לטקסט, שהם מקדיש חלק ניכר בדיונו בכל שיר לניתוח ספרותי, שם הוא עוסק לא מעט במשקל ובחריזה של השירים. כך מתבהר כיצד בניגוד לתפיסה המקובלת על יצירה, ששואפת לשבור קונבנציות ולחדש – התפתחה כאן מסורת אומנותית ארוכת שנים שבהן כמעט שלא השתנה דבר. על הדרך ההמנונים גם מתעלמים מכל התהפוכות הסגנוניות שעברה השירה בארץ, ממש בצמוד להם. כך למשל, נדמה שהשמועה על הריתמוס החופשי, שהשתלט על השירה העברית בשנות השישים, לא הגיע לאוזני המנוני צה"ל, והם רובם שקולים למהדרין.
"כשאיזי מן כותב לכפיר", מדגים שהם את הסיבות לתופעה דרך "כפיר על כל גבעה" – "הוא יושב עם הקצינים, מברר איתם מה חשוב להם ותופר חליפה. ברור לגמרי שהטקסטים מתקשים לעמוד בקנה מידה של שירה יצירתית לירית קלאסית כמו שאנחנו מכירים".
דוגמה אחרת לקשר ההדוק של הטקסטים הללו לפיקוד העליון, אפשר למצוא ב"שיר לשריון". "ישראל (פוצ'ו) ויסלר מתבקש על ידי גורודיש לכתוב לחטיבה 7 המנון בזמן ששת הימים", מספר שהם. "הוא יושב לו על הכתפיים ומוחק מה שלא נראה לו, כמו למשל בית שלם שבו פוצ'ו מפנטז על עתיד של שלום. כעבור כמה שנים גיבור ישראל, אביגדור קהלני, מוצא את הטקסט וחושב שזה שייך למלחמת סיני ומוסיף בית משלו. זה לא נגמר שם - אחרי מלחמת לבנון השנייה מח"ט אחר של היחידה מוסיף עוד בית".
הבעיה הזו לא הייתה קיימת בהמנונים הראשונים, שנכתבו בשנות ה-30 וה-40, אז היוצרים שחיברו אותם היו חלק מהפיקוד. "ז'בוטינסקי הוא גם משורר וגם מפקד. שטרן הוא גם משורר וגם מפקד. אלתרמן הוא לא מפקד, אבל כולם סרים לפקודתו", אומר שהם. "אצלם יש את הטקסטים הכי עשירים. יש להם מטען חורג שמוסתר מתחת לשורות הגלויות.
יוצר הנוסח
את הכותרת לספרו ציטט שהם מהשיר הראשון שנכתב בסוגה, "זמר הפלוגות", של אלתרמן. "כי לא נשוב אחור, ודרך אין אחרת. אין עם אשר יסוג מחפירות חייו" – על שני הטורים האלה אמר פעם חיים גורי כי בעיניו הם מהווים את תמצית הציונות, מסביר שהם בפתיחת הספר.
אלתרמן כתב את השיר לבקשתו של יצחק שדה, לרגל הכינוס הראשון והאחרון של פלוגות השדה שפעלו למשך שנתיים בלבד, אך מתוכן נולד הפלמ"ח. אף שהוא נכתב ב-1938, שבה ראה אור "כוכבים בחוץ" – הוא שונה מאוד מהשירים שבספר, שהפכו למזוהים ביותר עם אלתרמן, ומוותר על הווירטואוזיות שהמשורר מסוגל לה בחריזה, דימויים או אוקסימורונים. כאן הכל ברור והפעולה היא בעיקר על הרגש של הנמען. הבחירות האלה אומנם לא מאפיינות את אלתרמן, אבל הן הפכו מזוהות עם ההמנון הצה"לי, שעבורו, בשיר הזה אלתרמן היווה מעין יוצר נוסח.
אף שמדובר כאמור, בז'אנר די סטטי, מצב הרוח הלאומי ואירועים ספציפיים בתולדות המדינה במקרים מסוימים כן השפיעו על ההמנונים. "מעניין לראות שחלק מהטקסטים לא נשמרים להרבה זמן. הם מתחלפים", אומר שהם. "אף אחד לא חושב להחליף את התקווה, אבל כאן נוספים טקסטים חדשים שמתחרים בישנים. הם תמיד עוסקים באותם הנושאים, אבל השאלה היא איך".
העניין הזה קרה למשל עם שלושת ההמנונים של חטיבת הצנחנים. את "שירו של צנחן" כתב יורם טהרלב בסוף שנות השישים ללהקת פיקוד מרכז. כשאלוף הפיקוד אז, רחבעם זאבי, נחשף אליו בחזרות, הוא לא היה מרוצה מהפזמון. כזכור, בין היתר נכתב שם: "שייפתח עלי, שייפתח, את העולם כולו אשכח, אני לבד והמצנח". זאבי לא אהב את הסצנה שהמילים מעלות, לפיה הצנחן מתחנן למצנח שיפתח. לטענותיו השיר עלול לזרוע בלבו של הלוחם פחד, שמא הדבר לא יקרה. על כן, המילים שונו ל"כשיפתח" – כ' קטנה שעשתה את כל ההבדל.
שהם מסמן את השיר הזה כנקודה מהותית בתולדות ההמנונים הצה"ליים, שבה לראשונה נשמע קולו של היחיד ולא של הקולקטיב. "שיר הצנחנים" שחיים חפר כתב ב-1956 למשל, במובהק נמסר מפי החטיבה כולה ועושה שימוש במיתוס המוכר של מעטים מול רבים ("מול צבאות האויב אנו קומץ, אך חילנו מוכן וערוך. מול שריון מציבים אנו אומץ ומול אש – בטחון וחיוך").
השיר השלישי שמזוהה עם החטיבה, "כל הזמן צנחן", שכתבו אהוד מנור ורמי קליינשטיין ב-2003, ממשיך את הקו של טהרלב, נכתב בלשון יחיד, ומוסיף עמדה מפתיעה לז'אנר. "אצל מנור וקליינשטיין יש כל הזמן צנחן, אבל בכלל לא במלחמה", מסביר שהם. "זה הצנחן שעסוק בחשבון נפש. יש כאן באופן חריג השפעה גם של השירה העברית, שבשלב הזה היא כבר מאוד אינדיבידואלית".
עם זאת, נדמה שמדובר באינדיבידואליות מאוד מסוימת. מגוון החברה, מיעוטים וכמובן נשים, נעדרים מההמנונים הללו - גם מאלה שנכתבו בשלב מאוחר, כמו השיר של קליינשטיין ומנור. דוגמה מעניינת אומנם מופיעה בהמנון גדוד נצח יהודה, הנח"ל החרדי, שכתב והלחין חנן אביטל. שמו של הגדוד, "נצח יהודה", משתרג במילים שמעלות תוכן בעייתי בשורות צה"ל, כשבין השאר נכתב: "גור אריה נצח יהודה, כעמוד האש לפני המחנה, בדגל תורה, צבא ועבודה, כי בדם ויזע יהודה תבנה".
לדבריו של שהם, "יש שם סאבטקסט שאני חושב שמי שאישר אותו כהמנון לא שם לב לעובדה שמדובר בעצם בחתירה נגד מדינת ישראל, נגד ערכים של צה"ל. היום כל החבר'ה הקיצוניים של גוש אמונים ותג מחיר לא מדברים על מדינת ישראל, אלא על מדינת יהודה, וזה מאוד בולט בטקסט הזה, שעוסק בגור יהודה ולא בגור ישראל, צור יהודה ולא צור ישראל. מה שעולה מזה במפורש זה חורבות ישראל, שעליהן צריך להקים את יהודה".
