"סיפורה של שפחה": הסיוט שלכן חזר
עם ציפיות בשמיים ובלי ספר להמשיך ולבסס עליו את העלילה, העונה החדשה של "סיפורה של שפחה" מציגה רף חדש ומוגזם של סאדיזם סטייל "משחקי הכס". קורותיה של ג'ון ברפובליקת גלעד ממשיכים למגנט ביופיים ואכזריותם - ואין אישה שלא תזדהה עם האימה. זהירות, ספוילרים
אישה שוכבת בחדר רופא, קפואה כולה. הוא מכניס מכשיר לתוכה כדי להביט ברחם שלה ומאתר את הרמז הראשון להיווצרות עובר. הוא מראה את הצג לשני האנשים הנרגשים והמאושרים שנמצאים לידו, בלי שום יחס למי שכרגע מביטים בתוך גופה. היא חשופה ושקופה מבחינתם, קליפה לא נחוצה מסביב לרחם. ברוכים השבים ל"סיפורה של שפחה" שחזרה היום (ה') לעונה שנייה ב-HOT ואיתה העולם הקודר והאכזר של רפובליקת גלעד.
עונה שנייה היא תמיד משימה קשה, ובעיקר כשמדובר בעונה של סדרה טובה ומדוברת. היא מגיעה עם שק של ציפיות על הכתפיים - לפעמים היא מביאה איתה אכזבה מרה (היוש "בלש אמיתי") ולפעמים הפתעה נעימה (ושלום גם לך "פארגו"). במקרה של "סיפורה של שפחה" שק הציפיות כבד במיוחד: זו הייתה הסדרה הכי מוערכת ב-2017, דרמה עשויה לעילא שהוכתרה (בצדק) בכל הכתרים האפשריים, כולל האמי לדרמה הטובה ביותר ופרסים גם לשחקנית הראשית אליזבת מוס.
הבעיה של "סיפורה של שפחה" כפולה כי העונה הראשונה הסתמכה על ספרה של מרגרט אטווד, כלומר הגיעה עם תסריט מצוין וסיפור שאי אפשר להישאר אדישים אליו. העונה השנייה מתחילה עם כל הציפיות הללו ובלי ספר להישען עליו.
היא נפתחת במקום שבו הסתיימה העונה הקודמת: ג'ון מובלת במכונית אפלה אל הלא נודע, אחרי שגילתה בעונה הקודמת שהיא בהריון ולאחר מכן הספיקה גם להוביל מרד נגד הסקילה למוות של חברתה ג'נין. האם היא מובלת לחיים או למוות? מכאן מתחילים הספוילרים, אז זהירות בבקשה.
ג'ון מוצאת את עצמה עם אחיותיה השפחות במגרש שבו עמודי תלייה. כולן מובלות אל החבלים על ידי אנשי משטר ובליווי כלבים אכזריים (בסצנה שמעלה בראש נאצים מובילים יהודים ברגע שחור משחור בהיסטוריה), אך לבסוף מגלות שהגיעו למקום בשביל ללמוד לקח. הדודה לידיה אחראית על השיעור האכזרי.
השפחות נענשות בעונשים פיזיים, אבל אז מתגלה ההריון של ג'ון והיא נחלצת מסדרת העינויים. יבורך הפרי. היא נאלצת לצפות בחברותיה הסובלות בעודה אוכלת מרק ומעמדה מובהר לה - לא יפגעו בה פיזית, אבל עכשיו יותר מתמיד היא קניין הרפובליקה ואין לה שום זכויות. גם לא הזכות לא לאכול אם היא לא רעבה.
הפרק נקרא "ג'ון" ומתמקד בדמותה של הגיבורה - בחייה בעבר כג'ון אוסבורן ובחייה בהווה כשלפרד. אנחנו מגלים שהיא ובעלה רצו לעשות ילד נוסף בדיוק לפני שהעולם שהכירו התמוטט, והנה עכשיו היא בהריון, ככל הנראה מניק אהובה החדש. והפעם היא צריכה למוטט את היקום שלה כדי להיחלץ ממנו.
וכך היא עושה. אחרי אותה בדיקה אצל הרופא היא זוכה לסיוע מפתיע, ובאופן שמעלה כמה סימני שאלה (איך ידעה בדיוק מה לעשות עם אותו מפתח שמצאה? חוש אימהי שכזה?) היא מצליחה להימלט מהשבי ולהגיע לניק. היא שורפת את מדי השפחה ובסצנה מזעזעת גם חותכת את האוזן כדי להיפטר מהתג שהוצמד לה - מעין צ'יפ שנועד לסמן אותה, בדומה למה שנהוג לעשות לבקר.
הפרק הראשון עוסק במעבר מעבדות לחירות, ממשטר בעל גבולות ברורים אל הלא נודע. הוא גם כולל לא מעט רגעים שמטיחים אכזריות בפנים של הצופה, ומאלצים להסיט מבט. אם בעונה הקודמת הבנו את הזוועה שחווה ג'ון בעיקר דרך הלב, עכשיו באים יוצרי הסדרה וזורקים לנו אותה בפנים.
לא תמיד זה הכרחי. הסדיזם הפורנוגרפי סטייל "משחקי הכס" הוא אפקטיבי, אבל הנוכחות שלו משתלטת על הפרק הראשון וגורמת לתהות אם הוא נועד לכסות על חורים בתסריט.
חלק מכוחה של הסדרה הוא היכולת להשפיע על הצופה ולגרום לו לחשוב ולהרגיש. להזדהות עם נשים שחיו חיים בדיוק כמו שלנו עד לפני כמה רגעים ואז נזרקו ליקום אחר. היא עשתה זאת בעונה הראשונה בכל פרק ופרק בעזרת סיפור מצמרר ומבלי להשתמש בפרובוקציות. גם בעונה השנייה יש לה עדיין את היכולת הזו - אחת הסצנות המכאיבות ביותר היא זו של בדיקת האולטרסאונד: הזוג ווטרפורד מתרגשים כמו בקומדיה רומנטית מול הצג, בזמן שהאם האמיתית קפואה במקומה, המכשיר עדיין בתוכה. אין אישה שלא תזדהה עם האימה.
כלומר, הסדרה המעולה הזו עדיין נמצאת שם, מתחת לפרובוקציה. עם הבימוי, המשחק, הצילום, העריכה והאסטתיקה הכל כך מופלאה שלה. קשה לדעת לפי הפרק הראשון אם היא תצליח לעמוד בציפיות שיצרה לעצמה, אבל היא בטח ובטח מצדיקה את המשך הצפייה.
