"להרוג את איב": תענוג מדמם
רוצחת שכירה מטורללת ועובדת זוטרה בסוכנות הביון הבריטית הן גיבורות הסדרה החדשה של פיבי וולר-ברידג', שהופכת על ראשה את דרמת המתח העתיקה. עם משחק מעולה, הומור שנון ובחירות מקוריות - קשה לא להתמכר
נתחיל עם סיכום: "להרוג את איב" (רביעי, 22:00, HOT HBO ו-HOT VOD), הסדרה החדשה של היוצרת הבריטית הצעירה והמוכשרת בטירוף פיבי וולר-ברידג' ("פליבאג", "קראשינג"), היא אש. מצחיקה מאוד, אלימה מאוד וקולחת מאין כמוה, תחשבו על גרסה נשית ל"בארי" שעלתה לא מזמן לאוויר, רק פחות גחמתית וקריקטורית - והכירו את ההתמכרות החדשה שלכם.
מה שוולר-ברידג' רקחה כאן פשוט מגניב לגמרי: "להרוג את איב" היא דרמת מתח וביון שהופכת על ראשה את הקונבנציה העתיקה ביותר של הז'אנר באמצעות ליהוקן של שתי גיבורות לארכיטיפים הקלאסיים של איש החוק הנחוש והמתנקש הסוציופת שאחריו הוא דולק. איוש הארכיטיפים האלה על ידי נשים, בריות אמפתיות ועמוקות יותר מטבען - מחזקת ומעמיקה את הסאבטקסט הרגיל של סיפורים מסוג זה: הדמיון שבין השתיים, הקווים ההולכים ומיטשטשים ביניהן והאובססיה המסוכנת שלהן זו לזו. זו בחירה מבריקה.
ג'ודי קומר הנפלאה ("13", "דוקטור פוסטר") מגלמת את וילאנב – רוצחת שכירה מיומנת, נעדרת סנטימנטים וכפי שהיא מפגינה לעיתים קרובות, מטורללת על כל הראש, הפועלת בשליחותו של ארגון מסתורי ומחסלת את מטרותיו בדרכים יצירתיות ביותר. סנדרה או הנפלאה לא פחות ("האנטומיה של גריי", והאין זה מצער שמלודרמת בית החולים הלא נגמרת היא הקרדיט הבולט ביותר שלה?) היא איב פולסטרי – עובדת זוטרה בסוכנות הביון הבריטית שמשוכנעת בקיומה של וילאנב למרות שאף אחד מעמיתיה לא מאמין לה. משניתנת בידיה ההזדמנות לעשות כן, היא מתחילה להתחקות אחר וילאנב. אט אט, המסלולים שלהם הולכים והופכים לאחד, וההתנגשות בלתי נמנעת. אך האם הן דומות זו לזו יותר ממה שהיו שמחות להודות?
שתי השחקניות פשוט נהדרות בתפקידים הללו, כשוולר-ברידג' מסרבת לתת להן ליפול לקלישאות גם כשהסיטואציה דורשת את זה ממנה, ומוצאת דרכים קטנות ומקוריות לחתור תחתן – או לכל הפחות להפוך אותן למעניינות יותר. קחו לדוגמא את האופן המשובב בו וילאנב מתייצבת לבושה בשמלת בלרינה וורודה לפגישה עם מפעיליה, שביעילות הבנאלית שלהם מצליחים להטיל אף יותר מורא ממנה. ההומור העקמקם כמעט ולא עוזב את הסיפור, אפילו כשהוא מוליך את גיבורותיו במשעולים אפלים במיוחד, והבחירות שלהן לא חדלות להפתיע.
וולר-ברידג' מתארת את שתיהן בחום ואהדה ברורים, אפילו במקרה של וילאנב הרצחנית - שפה ושם, חרף הסאדיזם הברור, נראית כמו ילדה קטנה ואבודה. מערכות יחסיהן - וילאנב עם המפעיל הישיר שלה, דמות-אב שמגלם הדני המעולה קים בודניה; ופולסטרי עם הקולגה השחוק שהיה הבוס שלה, בגילומו של דיוויד הייג המעולה לא פחות – חשובות לא פחות ממשחק החתול והעכבר שהן מפתחות. הטון – שנע מדרמה קומית מבוססת-דמות, דרך משחקי מרדף וביון אלגנטיים ועד לתיאטרון אלימות טרנטינואי – מרשים באיזונו וביד הקלה לכאורה שנדרשת לתחזקו, והחבילה כולה מבדרת ומושכת להפליא. בשלושה פרקים בלבד הזדמן לי לצפות עד כה, וייתכן שהייתי צריך לחכות שכולה תשודר כדי לצרוך אותה במכה אחת. עד כדי כך אני חסר סבלנות להמשך של הדבר המקסים הזה.
