ביקורת סרט: "מועדון גרנזי" - קלישאה בתחפושת
השם המשונה, צירי העלילה המקבילים והעיסוק בספרות, פוסט-טראומה ויחסי כובש נכבש - משווים תדמית מתוחכמת ל"מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים". לאמיתו של דבר מדובר בפנטזיה רומנטית דביקה וצפוייה, שלתעלומת המתח שלה אין פואנטה
הנה סרט ששמו, ליתר דיוק שם הספר עליו הוא מבוסס, "מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים" ("The Guernsey Literary and Potato Peel Pie"), מבטיח יותר ממה שהוא מקיים.
הסרט מיועד לחובבי מועדוני קריאה, טיפוסים אקסצנטריים, קשישים מכמירי לב, זאטוטות זהובות שיער, מבטא בריטי מוקפד, נופים ירוקים של איי התעלה, כפריים צעירים טובי מראה ודרמות של הולמרק. כל היתר, מוזמנים ליהנות מהכותרת בלבד.
עלילת "מועדון גרנזי" נעה בין שני צירי זמן, סמוכים זה לזה. בשנת 1946 מקבלת ג'ולייט אשטון (לילי ג'יימס), סופרת בריטית צעירה, מכתב ממגדל חזירים בן האי גרנזי (מיקיל האוסמן) שבו הוא מבקש ממנה להשיג בעבורו מלונדון עותק של סיפורי שייקספיר לילדים. בין השניים מתחילה חליפת מכתבים שבאמצעותה מתוודעת אשטון לקיומו של המועדון הספרותי בעל השם המשונה שבכותרת, שהוא חבר בו.
עוד ביקורות קולנוע:
כאשר סקרנותה מתעוררת והיא מגיעה אל האי, ג'ולייט פוגשת בחוואי ובשאר חברי מועדון הקריאה - מנהל סניף הדואר המקומי (טום קורטני), יצרנית ג'ין לא חוקי (קת'רין פרקינסון), וקשישה המקבלת אותה בסבר פנים חמוץ (פנלופי ווילטון). שמו של המועדון, אנו למדים מסצינת הפתיחה, קשור בלילה אחד בתקופת הכיבוש הגרמני של האי, כאשר החבורה השתויה שבה ממסיבה חשאית, ונעצרה על ידי חיילים נאצים שאכפו את העוצר הלילי.
אישה צעירה שהייתה אף היא חלק מהחבורה (ג'סיקה בראון פינדלי) נעלמה מאז, והעלילה נעה כאמור בין ההווה שבו שוהה ג'ולייט באי להתרחשויות שאירעו בשנת 1941, בזמן המלחמה. אלה חושפות את הסיפור הטראומטי האפל שמסתירים חברי המועדון העולצים וקשור, כמובן, באישה הצעירה שהותירה מאחוריה ילדה קטנה המטופלת על ידי החוואי המצודד.
"מועדון גרנזי" מבוסס על רב מכר משנת 2008 מאת מארי אן שייפר ואחייניתה אנני בורוז (מחברת ספרי ילדים שהשלימה את הכתיבה כאשר בריאותה של דודתה התדרדרה). הספר בנוי כרומן מכתבים ששולחות זו לזו הדמויות, כשהגיבורה חולקת כמה קווי דמיון עם הסופרת המנוחה שייפר. לא קראתי את הספר, אבל אם להתרשם מהעיבוד הקולנועי שעליו הופקד מייק ניואל ("ארבע חתונות ולוויה"), הרי שעל אף מאפייניו הארס-פואטיים – מדובר בפנטזיה רומנטית מהסוג הדביק ביותר.
סוגיות טעונות של טראומה פוסט-מלחמתית ומערכת יחסים רומנטית שבין כובש ונכבשת, נידונים בנינוחות של תה ורקיקים. וכמובן, דבר אינו בלתי צפוי בסרט. ננסח זאת כך: כאשר הגיבורה המאורסת לחייל אמריקני נוצץ (גלן פאוול) פוגשת במגדל החזירים שיצא יחד עם הסוודר העוטף אותו ממגזין אופנה, ברור לנו שעתידה של טבעת האירוסין שהיא עונדת – נחרץ.
עיקר ההחמצה של הסרט נעוץ בדרמה המסתורית מן העבר. כן, הפרטים הקשורים לסיפור ההיעלמות הולכים ומתבררים בהדרגה (והאמת, אינם
מפתיעים כלל ועיקר), אבל הפרשה לא משליכה בדרך כלשהי על ההווה ועל ההבנה שלו, וחשיפתה על ידי ג'ולייט לא מביאה אותה לאיזושהי תובנה בנוגע לחייה שלה. במילים אחרות: מדובר בתעלומה בלשית נטולת פואנטה של ממש.
מי שיוצא בשלום מהסרט הוא מת'יו גוד בתפקיד העורך הנאמן של כתבי היד של הסופרת. נדמה כאילו דמותו מתבוננת, כמונו, מבחוץ בסיפור הרומנטי שמתהווה לנגד עינינו, ומעירה מפעם לפעם לגיבורה שכמו-לכודה בנרטיב של הספר הבא שלה. הנה עוד קלישאה מעוררת מיאוס: שמו של הספר הוא, איך לא, "מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים".
