ביקורת הצגה - "שורת המקהלה": שואו מהנה אבל לא מרגש
הגרסה של תיאטרון הקאמרי למחזמר על סיפורם של חבורת רקדני מקהלה היא מפגן מרשים של כישרון מהול בהרבה צבעוניות והשקעה. עם זאת, אל תצפו ליותר מדי עומק
הקהל ממלא את האולם, על הבמה כבר יש התרחשות, הרקדנים מקפידים על תרגילי מתיחות והאודישן למחזמר עומד להתחיל. האורות כבים, הבמאי הגיע, יש לכם שעתיים להרשים, תנו את הכי טוב שלכם, וזכרו – המקום שמור רק למעטים. 8-7-6-5 – מתחילים.
"שורת המקהלה", שעלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של צדי צרפתי ומבוסס על המחזמר המצליח מ-1975 שהציג על במות ברודוויי עד 1990, מספר את סיפורם של אלה שנמצאים שם תמיד – מבצעים את התנועות בדיוק, מאופרים למשעי, מחייכים בכל ערב מחדש, אלה שמקשטים ומעבים כל הפקה, אבל הזרקור אף פעם לא מופנה ישירות אליהם - רקדני המקהלה. הערב הזה הוא 120 דקות התהילה שלהם. לכמה רגעים הם צועדים לקדמת הבמה, שרים בקול את סיפורם, את התסכולים הנלווים לרצון לזכות בהכרה, התקווה שמישהו יזכור את הפנים או השם שלך, או אפילו חלילה, שתהפוך לכוכב.
במקביל, חברתו לשעבר של הבמאי, קאסי, חוזרת הביתה לאחר שניסתה את מזלה בהוליווד וכשלה. היא מבקשת ממנו שיבחן אותה לתפקיד במקהלה, ומאלצת אותו להתעמת עם עברו. את מי הוא יבחר? ומי ישוב לעוד משמרת ערב בתור מלצר?
ההפקה של הקאמרי מספקת שואו מכובד ואינטנסיבי. עם נאמבר הפתיחה הידוע וסט שירים - כל אחד מספר את סיפורו של רקדן אחר – סף האדרנלין של הצופה נשמר גבוה, ובאוויר נישאת אמפתיה כלפי שחקני הקורוס, שלמעשה מגלמים פה את עצמם.
שלושה שמות ידועים לוקחים חלק בקאסט הזה: יחזקאל לזרוב, שצעדי הריקוד קלילים תחת רגליו, בליהוק נפלא ומתבקש לתפקיד הבמאי (וחבל שבקטעים רבים רק שומעים את קולו מאי שם ולא רואים אותו על הבמה, שכן הנוכחות הבימתית של לזרוב היא תענוג צרוף); מיה דגן כחברתו לשעבר עם הופעה מקצועית ומלאת נוכחות, ואף שאיננה רקדנית, היא עומדת בגבורה בדרישות הכוריאוגרפיה לצד רקדנים מנוסים וצעירים ממנה; ודנה פרידר בתפקיד ואל, נבחנת לקורוס, שסודה טמון בניתוחים הפלסטיים שעברה. בניגוד לשיר ששרה, פרידר מוכיחה שהיא הרבה יותר מ"פרונט ושסי". יכולת השירה שלה השתדרגה, וניכר שהיא נמצאת באזור הנוחות שלה – המחול, מה שמאפשר לה לבלוט.
מרענן היה אילו הבימוי היה נועז מספיק לחרוג מהסדר המקובל, ולהתמקד אומנם בפחות דמויות אך להפוך אותן עגולות יותר, ולאפשר גם לקהל להזדהות איתן – אולי לחזות בהן בביתן או בסיטואציות אישיות כאלה ואחרות. הפרדוקס טמון בכך שמשאת נפשם של המשתתפים היא לצעוד קדימה מתוך הקורוס, וזוהי הרי משאלה אותנטית שמלווה את השחקנים הללו גם במציאות, אך דווקא הניסיון להבליט מתוכו כל אחד משאיר את כולם באותה שורה אחידה, על אותו פס ייצור שמורכב מדמות-שיר, דמות-שיר וכו'. התוצאה היא חוסר יכולת להתרגש באמת מהדמויות, או לכאוב את כאבן.
מעבר לכך, ההפקה הזו מצוידת בשחקנים ורקדנים בעלי יכולות מרשימות – שני שאולי, מתן און ימי, שוהם שיינר, תום אפלבאום, מתן בן שימול, אור דנון, מאור לוי, שחר פרץ ואלה רוזנצוייג – כולם מפגינים דיוק לנוכח הדרישות הגבוהות שמציב המחזמר – ווקאלית ותנועתית. וגם כמה ביצועים זכורים במיוחד מספק הערב הזה, כמו הדואט הקומי של ספיר יצחק ואדיר בובליל – שירה של מי שמעולם לא ידעה לשיר והאיש שאיתה שנמצא שם כדי להשלים את מילותיה; הסצנה של גלעד שמואלי על התמודדותו של מי שהופיע כדראג; הסולו של שמרית לוי ששון על מאווייה של מי שתמיד רצתה להיות שחקנית; והטריו של לירון ויגדור, רוני שיינדורף וליאור גלרון על קסמו של הבלט.
בסופו של דבר, "שורת המקהלה" הישראלי, בתרגומו של אלי ביז'אווי, הוא מפגן מרשים של כישרון מהול בספקטקל (עדיין אין פה חלופה עברית נאותה ו"מרהיב" תהיה פשרה), שלקראת הסוף גם מגיע לשיא של צבעוניות – בתלבושות שעיצב יובל כספין, בתאורה של קרן גרנק ובתפאורה של ניב מנור. וכמובן בכוריאוגרפיה הנפלאה השזורה לכל אורכו, עליה אמון עוז מורג, שעומדת בכל הציפיות מקטע הפתיחה המוכר ועד ללהיט One ("לה") שחותם את ההצגה. לחובבי מחזות הזמר שבינינו, ובעיקר למי שמסוגל להעריך שואו טוב ולא שם את מבטחו בעלילה בלבד - מצפה ערב מהנה מאוד.
