חוגגים את סוף העולם ופיקאסו אחד ששייך לכולם: השבוע באמנות
משבר ירידי האמנות בניו יורק, 25 אלף איש רכשו יחד ציור של פיקאסו, תערוכת וידאו מומלצת ובחור צעיר שמבקש שתעזרו לו להיות אמן. חדשות האמנות
יום יבוא, בעתיד הלא רחוק, שבו נביט לאחור על התקופה הזאת ונראה את הדרך הארוכה שנעשתה בזמן קצר יחסית. נראה כיצד עולם האמנות שינה פניו באופן דרמטי. אבל כעת, כשאנחנו ממש באמצע התהליך, קשה לנו להעריך את עוצמת השינוי. בכל שבוע כמעט יש כותרת כזו או אחרת שמסמלת עוד נדבך, עוד תזוזה קטנה, אבל סך הכותרות האלה הוא משמעותי ביותר.
ניו יורק במשבר
טוב, לא ניו יורק אלא Frieze ניו יורק, היריד שמתרחש ממש בסוף השבוע האחרון. ב-New York Magazine, מבקר האמנות ג'רי זלץ, שזכה לפני שבועיים בפרס פוליצר לביקורת, כתב: "כמנגנון, ירידי אמנות הם כמו אמריקה - הם שבורים ואף אחד לא יודע איך לתקן אותם". הוא מתייחס כמובן לעלויות הגבוהות, המכבידות על הגלריות ומאלצות אותן להביא ליריד את האמנות הכי מכירה שלהן (כך זה בדרך כלל בירידים, גם אצלנו, כפי שניתן היה לראות גם בצבע טרי בשבוע שעבר).
לטורים נוספים מאת דבי לוזיה ב-ynet
פולנטה על קנדינסקי ותערוכה ישראלית בניו-דלהי
ביריד פריז, ביתן גדול עולה 125,000 דולר, וזה לפני ההוצאות הנלוות. אבסורד אחד הוא שהגלריות הגדולות והקטנות משלמות אותו מחיר למטר למרות שהגדולות מרוויחות המון והקטנות לרוב מפסידות. אבסורד נוסף הוא שאוצרים מעדיפים לחפש אמנים בירידים מאשר בגלריות המקומיות. זלץ מדבר כבר הרבה זמן, בדאגה גוברת, על מצב הגלריות הקטנות והבינוניות והפער הגדל ביניהן לבין הגלריות הגדולות. הוא מדבר על ניו יורק אבל דבריו תקפים גם ללונדון, פריז, ברלין ואפילו תל-אביב.
מה יהיה המודל החדש? אולי בירידים הגלריות הגדולות יממנו את הקטנות, כפי שהציע השבוע המגה-גלריסט דיויד צווירנר; אולי יהיו יותר ירידים קטנים וזולים, מה שבטוח הוא שמשהו חייב להשתנות. מי שכבר נמצא בניו יורק יוכל גם לבקר בתערוכה חדשה של מיכל רובנר בגלריה פייס בצ'לסי עד 23 ביוני.
רכישה קולקטיבית
הייתם רוצים לחלוק בעלות על ציור של פיקאסו עם עוד 25,000 איש? כמובן שהציור לא יהיה תלוי בסלון שלכם ואם יהיה לכם מזל, הוא יוצג פעם בכמה זמן בעירכם. מדובר בתרגיל יחצני של אתר שוויצרי למכירות אונליין. באתר מוכרים הכל, אז למה לא ציור של פיקאסו, שנרכש מאיזה אספן (לא מוכנים לנקוב בשמו או במחיר ששולם עבורו). כל רוכש שילם 50 דולר בלבד על הזכות לפיסת פיקאסו. יותר ממודל חדש, מדובר בגימיק, שלכל היותר מזכיר קבוצות רכישה. מה ההבדל בין רכישה כזו לרכישת מנייה? וגם את זה ראינו כבר כשקבוצה של סוחרי אמנות התאגדה בשנת 2005 כדי לרכוש את "סלבטור מונדי" של דה וינצ'י לפני שהציור קיבל את אישור המומחים שאכן מדובר בציור של דה וינצ'י. בינתיים היצירה מוצגת במוזיאון בז'נבה (עד אוקטובר).
רוצה להיות אמן
ואם אנחנו כבר בנושא של השקעה קולקטיבית, מה דעתכם לסייע לבחור צעיר ללמוד אמנות? בשבוע האחרון קיבלתי מייל מבחור בן 22 מקרית חיים שחולם להיות אמן ואף התקבל, לדבריו, לבית הספר של Chicago Art Institute. הוא פתח קמפיין למימון המונים בתקווה שאנשים יתרמו לו ובכך יסייעו לו להגשים את החלום. בעצם למה לא? אם גלריות גדולות יממנו קטנות בירידים, למה שאספנים לא יעזרו לאמן פוטנציאלי להגשים את חלומו? אם אכן הוא התקבל לבית ספר נחשב (ואף קיבל מילגה יפה כפי שטוען), למה לא לסייע לו? בינתיים הוא הצליח לגייס רק 4% מהיעד, אבל אולי זו סנונית ראשונה ובעתיד תיבות הדואר יתמלאו בבקשות מסוג זה.
המלצת השבוע
מוזיאון תל-אביב מקדיש תערוכה לאמנות הווידאו. "הוליווד ומיתוסים אחרים" באוצרותה של רותי דירקטור, מציגה סרטים של תשעה אמנים, בהם אמן ישראלי אחד - תום פניני.
זוהי השלישית בסדרת תערוכות במוזיאון הבוחנות את מקומו של הווידאו בהקשר של עולם האמנות בשנות האלפיים. היא שואפת להציג את היחסים המורכבים בין הווידאו כמדיום אמנותי לבין הקולנוע. הוליווד מסמלת ז'אנרים קולנועיים המיוצגים גם בתערוכה ובהם המחזמר, המערבון והסרט האילם.
ממליצה לצפות בסרטו של פניני "משקולת נייר" (9 דקות). לא אספר על הסרט כדי לא לעשות ספוילר, אבל הוא נצפה בנשימה עצורה ממש על אף היותו כמעט ללא תנועה. הסרט צולם בטייק אחד רצוף ויחיד. הצניעות של הסרט וגם התפאורה של פניני נראים כמושפעים יותר מתיאטרון מאשר מסרט הוליוודי ופחות ברור מדוע הוא נכלל דווקא בנושא זה.
כמה הערות: האורכים של הסרטים שונים נעים בין ארבע ל-40 דקות. בסך הכל נדרשות שעתיים וחמישים ושתיים דקות כדי לצפות בכל התערוכה. זה לא קל בפעם אחת. כמו כן, קולות הסרטים השכנים נשמעים בבירור וזה קצת פוגע ביכולת ההתייחדות עם הסרט שבו צופים.
לפני סיום, אירוע מעניין: ביום חמישי יתקיים במוזיאון פתח תקווה ערב חגיגי לקראת נעילת תערוכות "נתיב האבדון, חורף 2065" של האמן בני אפרת ו"פעם אחת, פעמה, שנייה" של גיא גולדשטיין. במהלך הערב יתארחו מרצים, משוררים, מוזיקאים ופרפורמרים למרתון של מופעים קצרים בנושא דיסטופיה ותרחישים אפוקליפטיים שונים. האירוע יעוצב כבר משקאות אפלולי לאחר אסון טבע ובניחוח טראש מלנכולי. בר קוקטיילים מיוחד יפתח ברחבת האירוע על ידי מיקסולוג שירקח ויגיש קוקטייל מיוחד לחגיגות "סוף העולם". הערב ילווה בתיקלוט קטסטרופלי במיוחד וימשיך למסיבה בחלל המוזיאון.
הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות, וכותבת על אומנות מדי שבוע
לפנייה לכתב/ת 
