מיכה שטרית: "אני לא מתנצל על הכבדות"

 

 

 

"מסמרים ונוצות", אלבום הסולו הראשון של מיכה שטרית אחרי שנים כחבר להקת החברים של נטאשה, היה יריית פתיחה מרשימה לקריירת יחיד. זו הייתה הפעם הראשונה ששטרית מצא את עצמו לבד בקדמת הבמה, מוכיח לעולם את ערכו כמוזיקאי יחיד גם בלי הנוכחות של ארקדי דוכין - המקרטני ללנון שלו. וספק אם גם הוא דמיין לעצמו איך יתקבלו הסינגלים המובילים מהאלבום: "באביב", "אינתי עומרי", "טבריה" וכמובן שיר הנושא - כולם שירי רוק שנכנסו לפנתיאון המוזיקה הישראלית.

 

בימים אלה מציין שטרית 20 שנים לצאת האלבום ההוא, ולכבוד המאורע הוא הגיע לאולפן ynet לדבר על החששות שליוו אותו (וגם האנשים, בכל התהליך היו מעורבים גם ברי סחרוף ויזהר אשדות) ועל התקופה בחיים שהובילה ליצירת שירים כמו "מסמרים ונוצות" ו"יונתן". רמז: היא לא הייתה טובה במיוחד.

 

 

 

"זה לא היה רק לחץ, אלא גם פחד", הוא אומר, ומהדהד בדבריו תחושות שחשו מוזיקאים רבים שפנו לדרך עצמאית, מרוברט פלנט ועד פיטר גבריאל. "אתה כל הזמן עם החבורה הזאת, שמאוד מגוננת, ויחד עם יוצר מדהים כמו ארקדי שהוא מאוד דומיננטי.  והיו לי חששות כי פתאום אין נטאשה ומה אני הולך לעשות... אלה באמת היו חששות. איך הולך להיראות העתיד שלי? איך אני הולך לבנות אותו? פחד גדול. האם אני באמת הולך להוכיח את עצמי גם כמוזיקאי בפני עצמו או שאני תלוי רק בחבורה הזו?".

    

 

זה לא שבמסגרת פעילותו כנטאשה שטרית כתב המנוני פיל-גוד ושירים אופטימיים מדי, וגם אם היו כאלה (והיו, למי שעד היום מפזז לצלילי קטע הקאנטרי שחותם את "אני אוהב אותך"), המלנכוליה תמיד עיצבה את היצירה שלו בלהקת האם. והיא הוסיפה לעשות זאת גם ב"מסמרים ונוצות". "זו הייתה תקופה של בדידות, לפני שהזוגיות הגדולה הגיעה לתוך חיי", הוא מספר. "התבוננות לא רק עליי, גם סביבי. זה היה שנתיים לפני שסוגרים את המילניום, מגיעים לשנות האלפיים, והתחילו לדבר על כך שיגיעו לכאן כל מיני חוצנים ובאג 2000 ועניינים כאלה. מצאתי את עצמי שואל 'נו, ואם יבואו? מה אני אעשה איתם? אני לא מסתדר עם אלה שחיים איתי פה כבר הרבה שנים, אני לא מכיר אותם, יש לי שכנים, אני לא בדיוק יודע מה עובר עליהם. אני לא בדיוק בקשר'".

 

אותן תהיות שהובילו אותו לכתוב שיר כמו "אב"מ (איש בודד מאוד)", קיימות גם היום. "אני לא מרגיש שזה שיש לי אלפי חברים בפייסבוק אומר שיש לי חברים באמת. יש לי חברים ספורים, הרבה מכרים, ידידים ואנשים שמעריכים ואוהבים. אבל חברים על אמת - אני יכול לספור אותם על יד אחת".

 

  

ולמרות הכול הוא מתעקש שלא העצב הוא שמוביל אותו. הוא אמנם תמיד שם, אבל בסוף יש שבר בכל דבר. משם האור נכנס. "יש לך את השכבה הזאת של העצב, הבלוז תמיד קיים. אני חושב שהוא מרכיב חשוב והוא נמצא אצל כל אדם שאני מכיר לפחות", הוא אומר. "לכל אחד יש את פס העצב הזה. לפעמים הוא דומיננטי יותר או פחות. אני חייב את המקום הזה בשביל היצירה. כן, זה שם, אבל אני לא עושה מזה עניין גדול. אני אדם אופטימי היום.  גם אז לא התבוססתי בבוץ. תמיד היה איזשהו אופק. שיהיה בתנועה. אני תמיד מחכה לאיזשהו יום,  דברים יכולים להסתדר".