ביקורת סרט - "ואז הגיעה טלי": עוד סרט נהרס בגלל גימיק מופרך
שרליז ת'רון שוב פעם העלתה במשקל לצורך תפקיד, והפעם לא בטוח שזה היה שווה. בסרטה החדש של יוצרת "ג'ונו", היא מגלמת אישה שקורסת תחת נטל הלידה השלישית. אחות לילה צעירה ומגניבה נשכרת לעזור לה ומשנה את כל התמונה. לולא הטוויסט השחוק בסיומו, "ואז הגיעה טלי", עוד היה יכול להיות סרט טוב
נקודת המוצא העלילתית של "ואז הגיעה טלי" (Tully) מאתגרת את הניסיון ליצור סרט שיכול למשוך אליו קהל רחב. הדמות הראשית - אם לשני ילדים שזה עתה הגדילה את המשפחה בתינוקת נוספת - חווה את הקשיים שלאחר הלידה המצויים בטווח שבין דיכאון לפסיכוזה. להורים לתינוקות לא צריך לספר עד כמה תקופת החיים הראשונה מאתגרת. שגרת החלפת החיתולים, שעות השינה המועטות, מחיר ההריון והלידה על גוף האם, התשישות המתמדת, תחושת חוסר האונים – ועם קצת מזל רע חובר לכך גם אתגר הטיפול בילדים הגדולים של המשפחה, ובעל שלא ממש מבין או מנסה לעזור. מבחינה זו "טלי" עושה עבודה מאוד מפורטת ומשכנעת בהצגת התקופה שלאחר הלידה כמדור מיוחד בגיהינום.
אז נכון – זה חלק מהחיים, וגם נכון שהקולנוע לא הרבה להציג תקופה זו ברמת הפירוט העגום המוצגת בסרט. אבל זה עדיין לא הופך את הסרט לבעל ערך מיוחד ובוודאי לא לבעל פוטנציאל מסחרי. "טולי" הוא סרט ללא מהלך עלילתי ברור המתפתח מסצנה סצנה, אלא כזה העוסק בסיטואציה. בחלקו האחרון יש תפנית משמעותית שעליה לא ניתן לדבר, ואפילו לא לכתוב איזו זיקה יש לה לסרטים קודמים - מכיוון שהדבר יבהיר במהירות במה מדובר. מה שניתן לומר הוא שהמהלך הזה – לפחות לטעמו של כותב שורות אלו – אינו משכנע. לא רק שהוא צפוי לחלוטין למי שראה סרטים שביצעו מהלך דומה, אלא שהוא לא מעניק, באופן רטרואקטיבי, רמת עומק נוספת. בקיצור – גימיק.
עוד ביקורת במדור הקולנוע של ynet:
בתחילת הסרט מארלו (שרליז ת'רון) נמצאת ימים ספורים לפני הלידה השלישית. לכאורה הכול בסדר, אבל די ברור שממש לא. הבעל דרו (רון ליווינגסטון) לא שקוע בטיפול בילדים כמו מארלו, והבן ג'ונה (אשר מילס פליקה) מגלה צורות התנהגות מאתגרות עבור האם כמו גם עבור הגננות בגן הפרטי שאליו הוא הולך. לאחר הלידה הסדקים יהפכו לבקיעים והבקיעים לשברים. בעוד שהאם נכנסת למשבר של אחרי הלידה, היא תצטרך להתמודד גם עם האפשרות שבנה יזדקק למסגרת לימודית המותאמת לצרכיו, ולעבור את הטלטלה של התקופה הרגישה עם בעל ששגרת היום שלו היא חזרה מהעבודה, ומשחק מרגיע במשחקי מחשב עד ההירדמות.
עוד לפני הלידה קרייג (מארק דופלס), אחיה של מארלו, מציע לממן עבורה אחות לילה. בדבריו טמון רמז על מצב שבו הייתה מארלו לאחר לידה קודמת, והרצון לסייע במניעת ההישנות של מצב זה. עוזרת הלילה אמורה להגיע ולסייע בטיפול בתינוקת בשעות הקטנות. מארלו דוחה את ההצעה, אך שבועות אחר כך ולאחר הלידה, כאשר היא מותשת ומובסת, בבית מבולגן עם פיצות קפואות בתור ארוחת ערב לילדיה, הרעיון נשמע בכלל לא רע.
כשטלי (מקנזי דיוויס) מגיעה היא כמו מרי פופינס צעירה ומגניבה. באמצע שנות ה-20, בעלת גוף דק המעורר מבטי קינאה ותסכול אצל מארלו, עם ידע מפתיע בתחומים מגוונים וסוג של בורות תמימה מפתיעה לא פחות. מאיפה היא מגיעה ללילות העבודה ולאן היא הולכת בתום המשמרת? זה לא לגמרי ברור. מה שבטוח הוא שהיא מפתיעה ביכולת שלה לייצב את הבית המעורער של מארלו - לנקות, להכין קאפקייקס לילדי הגן של ג'ונה. כמו כן ברור שהיא באה לא רק בשביל התינוקת אלא גם בשביל לעזור בכל מה שניתן למארלו.
"טלי" הוא שיתוף הפעולה השלישי בין הבמאי ג'ייסון רייטמן והתסריטאית דיאבלו קודי. אלו הסרטים המוערכים בשבעת סרטיו של רייטמן (יחד עם "תלוי באוויר" מ-2009), והם, בהפרש ניכר, שלושת התסריטים הטובים מבין השישה שקודי כתבה ואשר הופקו עד היום. בין שלושת הסרטים יש תחושת המשכיות, גם אם הדמויות שונות ויש ביניהם מידה ניכרת של שינוי טון. הראשון היה "ג'ונו" (2007), התסריט הראשון של קודי שהופק, ושעליו היא זכתה בפרס אוסקר שבמרכזו אלן פייג' הייתה נערה בת 16 שנכנסה להריון. השני הוא "תקועה" (2011) שבו שרליז ת'רון הייתה סופרת צללים עם נטיות אלכוהוליסטיות שמנסה להחזיר לעצמה את החבר מהתיכון העומד להתחתן. ב"טלי" שני הסרטים מתאחדים לעיסוק נוסף בדמות נשית במצב פגיע הקשור ללידה כמו "ג'ונו", עם אלמנט מודע לעצמו של הרס עצמי כמו ב"תקועה", ועם חוש ההומור הסרקסטי של הדמות הראשית המאפיין את שני הסרטים.
לא מפתיע לגלות כי קודי היא אם לשלושה ילדים, ושהרעיון לתסריט התגבש בתקופה שלאחר לידת הילד השלישי שלה. יש תחושה חזקה של הקבלה בין המהלך הכולל אותו עוברת הדמות בסרט (מבלי להסגיר את הפרטים) ושל עצם תהליך העיבוד היצירתי אותו ביצעה קודי לתחושותיה באותה נקודת זמן. כל זה לא מבטיח, וגם לא מקיים, סרט בעל תובנה משמעותית. בהתמודדות עם המצב הקשה של הגיבורה הוא נאחז ברעיון גימיקי מיותר, שמאפשר להשלים את המהלך העלילתי של הסרט אך עושה זאת באופן לא משכנע.
לפני 15 שנים שרליז ת'רון גילמה ב"מונסטר" את דמותה האמיתית של הרוצחת הסידרתית איילין וורנוס. הטרנספורמציה הגופנית אותה דרש התפקיד הושגה באמצעות איפור, משחק והעלאת 14 קילו במשקל. ת'רון הוכיחה לאנשי התעשייה שהיא שחקנית "אמיתית" ועל כך זכתה בפרס האוסקר. מאז היו לה תפקידים מרשימים יותר ופחות, אבל ת'רון זוכה, ובצדק, למעמד של שחקנית ולא רק פנים יפות. ב"טלי" היא צוללת לתוך הדמות המאוד לא זוהרת, תפקיד שבעבורו היא העלתה כמעט 23 קילוגרמים. המראה של ת'רון בחזיית הנקה לא מאפשר להתעלם ממה שעשתה עבור התפקיד.
על עבודתה של ת'רון בסרט קשה לבוא בטענות. היא משחקת היטב, גם אם הופעתה אינה מתעלה על מגבלות העיצוב התסריטאי של הדמות. אם היא תזכה למועמדות באוסקר ניתן יהיה לתלות זאת באי היכולת של האקדמיה להתעלם מהמסירות למקצוע המגולמת בהעלאה (או הפחתה) דרסטית במשקל. "טלי" רחוק מלהתקרב באיכויותיו ל"השור הזועם" (1980) שעבורו רוברט דה נירו העלה 27 קילו. כמו במקרים רבים שבהם שחקנים בוחרים להתעלל בגוף שלהם, גם כאן קשה להימנע מתהיות לגבי היחס בין מחיר ותמורה.
