צופים מזועזעים נטשו את הקרנת סרטו החדש של לארס פון טרייר
הבמאי לארס פון טרייר שב לפסטיבל קאן שבע שנים לאחר שסולק בגלל הערה על היטלר – ועורר שערורייה חדשה. סרטו "הבית שג'ק בנה" עוסק במוחו של רוצח ומציג סצנות מזוויעות של רצח נשים וילדים. חלק מהצופים נטשו את האולם בגלל המראות הקשים, אחרים נותרו וגם מחאו לו כפיים בסיום. מתחת לכל הדם מסתתר סרט שמסביר את נפשו של היוצר
שבע שנים אחרי שסולק מהריביירה הצרפתית בבושת פנים והוכרז כפרסונה נון גרטה על ידי פסטיבל קאן, חזר לארס פון טרייר אל השטיח האדום לרגל הבכורה של סרטו החדש "הבית שג'ק בנה" (The House That Jack Built).
ההקרנה סומנה מראש כאחד מרגעי השיא של הפסטיבל השנה - יותר מאלפיים גברים ונשים קיבלו את הבמאי הדני בתשואות רמות, כאילו כדי לאשר את החנינה שהעניקו לו המארגנים. כולם זוכרים את הפרובוקציה שלו ממסיבת העיתונאים של "מלנכוליה" ב-2011, שכללה הצהרת הזדהות עם היטלר. הקהל לא שכח, אבל נראה שסלח. לפחות כך זה נראה לפני תחילת ההקרנה. אחריה כולם כבר דיברו על השערורייה החדשה: הסרט עצמו.
פון טרייר לא הגיע לפסטיבל כדי להתחנף למישהו, וגם לא כדי להצטדק. מה ש"הבית שג'ק בנה" כן עושה הוא לספק הצצה אישית ופרטית לתוך עולמו האפל של הבמאי הפרובוקטור. אולי גם לספק הסברים. מורכבים, מעמיקים, פסיכולוגיים ולעיתים פילוסופיים. אלא שמראות הזוועה שהופיעו על המסך מול עיניהם הנדהמות של הנוכחים היו קשים מדי לצפייה עבור רבים מהם. נטישה המונית נרשמה בעיצומו של הסרט, באחת הסצנות המזעזעות ביותר שנראו לאחרונה בקולנוע הבינלאומי, שבמרכזה רצח בדם קר של שני ילדים קטנים ואימם. לא מעט רגעים מדממים, גרפיים במיוחד, יש ביצירה האלימה הזאת, אבל המראה של גבר צולף בשני זאטוטים מפוחדים היה יותר מדי עבור העיניים והקיבה של הצופים הרגישים ביציע. ספק אם היה סרט שעורר סערה גדולה כל כך בקאן מאז "בלתי הפיך" של גספר נואה או "אנטיכרייסט" של פון טרייר עצמו.
"הבית שג'ק בנה" מגולל את סיפורו של רוצח סדרתי קר רוח בשם ג'ק, ומתאר את ההיבטים השונים של משלח ידו. את ג'ק מגלם מאט דילון, שבאחת מהופעותיו הטובות בקריירה מצליח להשרות עלינו זעם, פחד, רחמים ולעיתים גם צחוק. זה מתחיל עם רצח מקרי של אישה שתלטנית ומשם מידרדר להרג נוסף של נשים וטף. לא של גברים.
זה היה יכול להיות מותחן של דיוויד פינצ'ר או אוליבר סטון לצורך העניין, אלא שככל שהעלילה מתקדמת, מתברר כי מדובר בפורטרט עצמי של פון טרייר, שלוקח אותנו עמוק אל תוך גרעין נפשו. דילון מגלם את הבמאי שלו, ובאמצעות המעשים הנוראיים של הדמות, וההסברים התיאורטיים שהוא מספק לנו, הוא מגיש לקהל כתב הגנה תוקפני במיוחד. אם ניסיתם להבין מה מניע את הגאון המטורף מדנמרק – "הבית שג'ק בנה" הוא מקום מצוין להתחיל את התחקיר, גם אם הוא מצריך הרבה יותר מצפייה בודדת.
בניסיון ראשוני לדלות רמזים ולפענח את הצופן המורכב והסבוך שחיבר פון טרייר, עולה כי הבמאי סובל מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) עם נטיות לפסיכופתיה. ג'ק הוא מהנדס שמתיימר להיות ארכיטקט, ושואף ליצור אמנות. אנחנו יוצאים איתו למסע אל תוך עצמו המלווה בשיחה עם אדם בשם ורג' (ברונו גאנץ). מדובר במעין טיפול נפשי מסויט. ג'ק מציע לנו היגיון בשיגעון, ומצביע על החידלון כמקור ליצירה; מוות, אלימות וריקבון הם המרכיבים של אומנות חיה. וכך גם תפקידו של הבמאי, לפחות במקרה של פון טרייר. "אומן צריך להיות ציני. הוא לא אמור לפעול לטובת רווחתה של האנושות", אומר ג'ק בתשובה לטיעונים שאהבה היא המצע האמיתי של האומנות. אין ספק שהקול קולו של דילון, אבל המלים הן של פון טרייר. ואם בכל זאת יש למישהו ספק, הוא משלב בחלק זה יצירות אומנות מפורסמות וגם קטעים קצרצרים מסרטים שונים, כמו "אנטיכרייסט" שלו.
אפשר לראות ב"הבית שג'ק בנה" אוננות עצמית האופיינית לגאונים מסוגו של פון טרייר, אבל תשומת לב לתכנים הרבים שמקודדים בסרט, המסתתרים מתחת למעטה הזוועה, יכולה ללמד אותנו רבות על הבמאי והכוונות שלו. כשג'ק מגוון את מלאכת ההרג שלו, ועושה ניסויים שונים ומשונים, אנחנו יכולים להבין שבאמצעות המצלמה פון טרייר עושה עלינו הצופים מניפולציות כדי שנרגיש, נתגרה, לפעמים נזדעזע, ואז נשאל את עצמנו למה אנחנו ממשיכים לצפות? למה אנחנו נהנים?
אפשר למצוא בבליל החזותי המהפנט הזה גם רמזים לשנאת הנשים המדוברת של פון טרייר (מה שהופך את הופעתה הקצרה של אומה תורמן לקצת תמוהה, על רקע מלחמת החורמה שניהלה לאחרונה בהארווי וויינשטיין וקוונטין טרנטינו). "למה תמיד הגברים נתפסים כאשמים, כאילו הנשים הן תמיד תמימות", שואל ג'ק, שמבהיר שרצח גם גברים בחייו, אבל הוא מוצא את עצמו מדבר רק על הקורבנות הנשים, הפתיות שביניהן.
הסרט קשה לצפייה, מכעיס ומזעזע, אבל אפשר לזהות בו גם נימה פייסנית. זהו וידוי כן, וייתכן שחבויה בו גם התנצלות על דבריו על היטלר, שקטעי ארכיון שלו מופיעים פה ושם במהלך הסרט ולא בהקשרים חיוביים. ההזדהות הפומבית של פון טרייר עם היטלר הייתה מלכתחילה בדיחה מטופשת שלא עומדת מאחוריה משנה סדורה. עניין של פה גדול והומור שערורייתי. ברור שפון טרייר אינו נאצי, אבל ברור באותה מידה שיש לו נטייה להרס עצמי.
בחיים, כמו ב"הבית שג'ק בנה", הוא לוקח את עצמו כל הדרך אל התופת, ואז מנסה להשתחרר מכוח המשיכה שלה באמצעות האומנות. שמונה השנים האחרונות היו עבורו גיהינום אמיתי, ונראה שסרטו החדש הוא היצירה שאמורה למשות אותו משם. אם בעבר התנצל באופן ברור ובהיר על דבריו ונתקל בבוז, נראה שהפעם ההתנצלות התקבלה – סבוכה ככל שתהיה. מאות האנשים שנותרו באולם נעמדו בסיום ומחאו כפיים - ונראה שזו הגאולה שנזקק לה.