"רצח בבית האדום": מדגדג את הפורנוגרפי

איבר תותב, מלאכותי, שמופיע בשני קצוות הספר הזה, הוא למעשה החלק הבאמת מסקרן בו. ההקדמה ואחרית הדבר. שולי הספר האלה משרתים מטרה בלתי ספרותית במוצהר: הגנה משפטית והצטדקות מוסרית. "אני מבקש להזהיר אתכם, קוראיי הנבונים", כותב המחבר, אלון חילו, כוכב הפארסה של פרס ספיר 2008, "לבל תקראו את הספר כמסמך היסטורי ולבל תסיקו ממנו כל מסקנות... אני מפציר בכם לקבל את 'הספר' כיצירה ספרותית, בדיונית, אלטרנטיבית וספקולטיבית, שלא הייתה ולא נבראה". לא תעלומת מותם של חמישה גברים יהודים ונער ערבי - אלא הכוח והנסיבות שכופים על סופר ישראלי לגמד מראש את הסיפור שלו, להתגונן מפני זעמם של קוראים ותובעים פוטנציאליים. זהו רק סיפור, ילדים. אני מבקש לבדר ולא להרעיש עולמות.

בספרו הקודם - רומן מכתבים מחויך, בן זמננו - חילו הסיט הצידה את החיבה לסנסציוני ולשנוי במחלוקת. הספר לא הותיר חותם משמעותי, ודאי ביחס לסערה התקשורתית סביב "אחוזת דג'אני". הרומן החדש, "רצח בבית האדום", בנוי כווריאציה לרומן הביכורים של חילו, "מות הנזיר", שבו הציג פרשנות כמו ארוטית לעלילת הדם שנחתה על יהודי דמשק מסוף המאה ה־19. הפעם הוא הופך למין מחזמר אימה בלשי את סיפור הלינץ' בסופר יוסף חיים ברנר, שיחד עם ארבעה גברים נוספים נרצח בידי המון ערבי ב-1921 בגבול יפו.

אלון חילו. מומחיות רגישה בעיצוב דמויות סטריאוטיפיות אבל פיוטיות

שלוש דמויות מגוללות את הסיפור, כל אחת מזווית אחרת. המספר הראשון הוא בן דמותו של הסופר יוסף לואידור, שאיכשהו מצליח, בעזרת חילו, לנהל במשך ארבעה ימים יומנים מפורטים ואינטנסיביים, כשמחוץ לבית הנצור ובין כתליו העצבים מתלהטים.

חוקרי ספרות, ודאי בעשורים האחרונים, למדו לשים על השולחן סוגיות מושתקות שהסופרים ובני תקופתם לא היו מסוגלים לבטא. חילו ניזון מהתופעה התרבותית הזאת ונותן לה פנים כמעט פרודיות. בין היתר, הוא מזכיר את "שב עלי והתחמם", הניתוח הספרותי של מנחם פרי לשאלת יחסיהם של ברנר וגנסין, שמטשטש ומותח את הגבול בין השפעה ספרותית וארוטית. הסקרנות הגוברת כלפי ההיבטים החידתיים בדמותו של ברנר באה לידי ביטוי גם בביוגרפיה שכתבה עליו אניטה שפירא (2008) וב"המעורר", סרטו התיעודי של יאיר קדר (2015) - אבל חילו מסיר את הכפפות כשהוא מטפל בשאלת זהותו המינית של הסופר. בניגוד לחוקרי אמנות וביוגרפים שצריכים להוכיח עקב בצד אגודל את ההשערות הזהירות שלהם - הרומן של חילו מציג את לואידור, ובאמצעותו את ברנר, נמשכים בגלוי לבני מינם. "רצח בבית האדום" בונה מעין משולש אהבים, על גבול הפדופילי בעיניים עכשוויות: שני הסופרים והילד או הנער הערבי - תלוי בדמות המספרת - שהלווייתו בסמוך לבית ברנר הפכה לפוגרום מקומי.

פתיחת הרומן, הכתובה כיומן בדוי, עשויה ציטוטים וחיקויים מכתביו של לואידור - שמצא את מותו כהתגלמות מזוויעה של סיפוריו המיוסרים, נוטפי החרדה המינית מפני הערבים, מפני הגבריות היהודית המסורסת בעיניו. החלק הבא בספר כתוב כעדות סהרורית, אקזוטית ואוריינטליסטית למדי מפי הגנן הפלסטיני של פרדסי האחוזה, היא "הבית האדום". הגנן פונה לנכדו המלומד, שנים אחרי הפרשה, כדי שיהפוך את בליל האשמה והגועל שעוד רודפים אותו לסיפור כתוב ומעובד. המספרת השלישית, אחותו של הנער הערבי ההרוג, פונה, במין דמיון מודרך, לבת־דמותה כילדה, מעלה באוב זיכרון אסור ומושתק.

כל אחד מהמספרים האלה מתבסס על דמות קלאסית ברומנים קונספירטיביים פופולריים: העד הנידח והבלתי נראה - ילדה ערבייה, גנן הוזה, חובב נערים מתוסבך - שרק בני תקופתנו יכולים כביכול להאזין לו, לגאול את סיפורו. חילו נהנה ללחוץ על נקודות התורפה של קוראים עכשוויים - הומופוביה, שנאת זר, הרצון להפוך שאלות חסרות פתרון מבחינה מוסרית והיסטורית לסיפור אחיד, קל לבליעה. השחרור הזה מחוקי הטעם הטוב, מקפדנות היסטורית, מוצג אצלו כפתח למשחק יצירתי. לא פלא שברנר - האב הקדוש של הספרות העברית האומנותית, המטיפה, המתייסרת - נרצח כאן, שב לחיים, ובכל זאת לא זוכה לפנות ישירות אל הקוראים. זאת לא המסיבה שלו.

"רצח בבית האדום" הוא שעשוע ספרותי בוטה-מעודן, ייחודי למדי בנוף הספרותי המקומי. הוא ממחיש את יכולתו של חילו לטשטש בכיף - וכביכול ללא מורא - את הגבול בין היסטוריה, קיטש ומיתוס. לרקוח קוקטייל של דם, זרע ואדמה קדושה, בעזרת חיקוי והמצאה של לשון תקופתית, שנעה בין המשכנע למוגזם. אבל משהו בולם את החגיגה הזאת. לכאורה, הספר מרוויח מהנטייה של חילו לרסן את הנכונות לשחק בספרות זולה, לגעת בחומרים פרובוקטיביים, בסצנות אלימות שרק מדגדגות את גבול הפורנוגרפי והנקרופילי ("נשכבתי ביניהם, יפהפייה נרדמת בין גברים יהודים רצוחים", נזכרת הילדה הערבייה שהייתה לפסיכולוגית עיוורת). אבל הבלימה הזאת הולכת צעד מיותר קדימה. הספר נכנע בסופו של דבר לאיזו מעטפת פדגוגית, מוסרית, ומתיישב בצורת מוסר השכל ישיר לקוראים. אצל חילו, ההיסטוריה הלאומית (ובמשתמע, גם שדה הספרות) אינה אלא מאבק אלים ומסרס בין גברים, משני צידי המתרס, על חשבונם של הנשים, הילדים, הקווירים (גופה ממשית או פוטנציאלית של ילד או נער רגיש וחריג נמצאת בכל ספריו).

בכלל, העדים המספרים כאן נוטים לחזור ולבטא את תפיסת העולם שלהם, לנאום נאומים קטנים, לנתח את נפשן ונפש זולתן, בסתירה לאפיון שלהם כמי שנמצאים על גבול ההבנה והעיוורון. נדרשת מומחיות רגישה כדי לעצב דמויות כאלה, סטריאוטיפיות אבל פיוטיות; רוחות רפאים שמגיחות מסרט ישן ובכל זאת קורצות לבני זמננו, דוברות בשפתם.

חילו מתקרב לשם לפעמים. הוא בוודאי מצליח ליצור מתח סיפור סביר ומתגבר. ובכל זאת, נראה שאין לו מוטיבציה להגיע לרמה גבוהה יותר של ליטוש,

 שנינות והתפרעות חסרת בושה. העובדה שהספר כבול למספרים בגוף ראשון מחייבת מעברים מתוחכמים יותר בין מסירת המידע לבין רגעי שיא, בין מלל ניטרלי יותר למשפטי מחץ קולעים - שהם חלק מהציפייה המובנית מספרות שנהנית מעירוב של הפולחני ושבירת הטאבו, הזול והמתוחכם. אם חילו ייחס יותר בגרות ויכולת התמודדות ל"קוראיו הנבונים", בלשון פתיחת הספר, יש סיכוי שלשם יובילו ספריו הבאים.

"רצח בבית האדום", אלון חילו, ידיעות ספרים, 177 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".