כשכרמן נרשמה לאפליקציית היכרויות
בשילוב של חוזק וגמישות, עם טכניקה מדויקת ותנועה מוארכת בתוך כוריאוגרפיה מינימליסטית, רקדני הבלט הישראלי כובשים את לב הקהל ביצירה "Nova כרמן" מאת שרון אייל. ולמרות שהיצירה, שמביאה את כרמן אל המאה ה-21, עוסקת בחיבורים - בין הפרט לקבוצה, בין הקלאסי למודרני, בין נאהבים ומגדרים - התחושה בסיומה היא בעיקר בדידות
מי שמצפה ממופע המחול "Nova כרמן" לססגוניות וייצריות נוטפת עם ניחוח של טלנובלה - צפוי לפגוש כמעט את תמונת המראה של הקונבנציה המוכרת מהאופרה כרמן, ביצירת הבלט הישראלי של הכוראוגרפית שרון אייל ובשיתופו של גיא בכר.
הרחק מצבעי האדום העז, אייל מכניסה אותנו אל מציאות שחורה עטופה בבדידות מזהרת, בעולם של קשרים נבנים ומתפרקים לחליפין. לרגע נדמה כי כרמן נרשמה לאפליקציית היכרויות והיא משוטטת בעולם מתפרק, נוירוטי, בו קשה לסמוך על מבנים יציבים והפרט נדון לחיפוש מתמיד אחר הייחודיות שלו, הנטמעת במקהלת ההמונים.
"חיבורים זה הקסם" - כותבת שרון אייל בתוכניית המופע המנווטת אותנו אל תוך עולמה, ואכן אפשר לומר שיותר מסיפור העלילה של כרמן, היוצרת משתמשת במוטיבים קוליים וסיפוריים מתוך האופרה הקלאסית כהשראה, כדי לעסוק בתמה העמוקה יותר של חיבורים; חיבורים בין הפרט לקבוצה, בין הבלט הקלאסי למחול המודרני, בין זוג נאהבים, בין מגדרים - ולמרות העיסוק העמוק בחיבורים, התחושה שיצאתי ממנה מהמופע הייתה בעיקר של בדידות.
המופע נפתח בקטע נפרד לכאורה הנקרא "ביל סולוז", המבוסס על היצירה Bill שיצרה אייל עבור להקת בת שבע בה צמחה, ונחשבת לאבן דרך בעבודתה האומנותית. אם אתם חושבים שזה יהיה החיבור האחרון לעברה הבת-שבעי של הכוריאוגרפית, הרי שהשפעותיה משתקפות בשפה התנועתית לאורך כל היצירה, עד שלעיתים חלפו בראשי פלאשבקים לאנפאזה.
על הבמה עומד רקדן חשוף חזה, ובווירטואזיות מדוייקת שולט בכל שריר בגופו, מניע אותו בתנועות ארוכות ועצבניות בו-זמנית, נראה כמי שכלוא בתוך עולמו הנע בין תקיעות לריצה מטורפת במעגלים כשפן של אנרג'ייזר. כשהוא יוצא מהבמה מבליח לתוכו רקדן-שפן נוסף שיוצר ריקוד סולו לכאורה ייחודי משלו, אך מוטיבים ומשפטים תנועתיים חוזרים קושרים אותו לרקדן שלפניו. כך בזה אחר זה מגיחים אל תוך הבמה רקדנים בודדים לסולו כלוא בנוירוטיות - מתנהלים כמו קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. הם חולפים זה על פני זה, נדמה לרגע שמסתכלים בעיניים, אולי תיכף ייפגשו, ייגעו - אבל אין שום קשר. בדידות, אבל רק לכאורה, המוטיבים התנועתיים הקושרים בין כולם מרמזים לצופה על קשר בתוך עולם של בודדים.
החזרתיות, תרבות ההמון הקושרת אנשים בבדידותם, מופיעה ביתר שאת בחלקו השני של המופע, Nova כרמן, לכאורה חלק נפרד, אך גם כאן אי אפשר להתעלם מהחיבורים שיוצרת הכוריאוגרפית באמצעות הלבוש, השפה התנועתית העצבנית ומוטיבים תנועתיים שמהדהדים אל היצירה הראשונה.
בחלק זה בולט היחס בין היחיד לקבוצה. על הבמה נעים הרקדנים במעין מקהלה יוונית צפופה המתקדמת בתנועות אחידות, מינימליסטיות, קפוצות עדי כדי שהן מורטות את עצבי הצופה. הלהקה לעיתים מתפרקת, מתפרשת על פני הבמה או הופכת לתתי קבוצות, ליחידים, אך כמו קפיץ חוזרת אל האחידות ההתחלתית הקפוצה עד מעצבנת. להקה של חתולים - כולם צפופים יחדיו אבל כל אחד לעצמו. אין מגע.
על רקע האחידות הקבוצתית כל ייחודיות של הפרט בתנועותיו הופכת לחריגות בולטת. הקבוצה אינה מושכת בכוח את היחיד להתנהג כמותה, אבל הקונטרסט בין הזרות בתנועות של הפרט לאחידות הקבוצתית, קוראת לו כבמגנט לחזור להיות כמו כולם. נדמה כי הלהקה כאן משמשת בתפקיד כפול: מצד אחד מהדהדת את הקולות הפנימיים של היחיד ומצד שני דוחפת אותו לבצע מעשים.
בולטת בהקשר זה הסצנה המהפנטת של קרב התרנגולים בין שני גברים, שאפשר לראותם כמייצגים את ז'וז'ה המאהב הנאמן של כרמן הנלחם בלוחם השוורים אסקמיו על ליבה. גם כאן הקבוצה ספק דוחפת אל הקרב כקהל מריע וספק מהדהדת את הפנימיות הששה אלי קרב ונהדפת חליפות. אבל מבט עמוק יותר מקשר אל חיבור נוסף אל היצירה הכרמנית הקלאסית - המאבק בין היצריות לאיפוק, בין הקורפורל היציב לטוריאדור המסעיר. היבט זה משתקף אל משפטים תנועתיים בהם הרקדנים מניחים לעיתים ידיים על אזור החלציים כמגינים עליו ולעיתים מחצינים אותו בתנועות מפתות אל אוויר העולם, או בהנגדה החוזרת בין תנועות קטנות וקמצניות למחוות רחבות החותכות את החלל.
המחול הקסום בין היצריות לאיפוק מגיע לשיאו בהפתעה של המופע, כששני הגברים שנלחמו זה בזה הופכים לנאהבים ונסחפים אל תוך טנגו סוער, המתאפיין בתנועות מוארכות וצפופות בו זמנית. גם כאן היוצרת משחקת עם החיבורים והפירוקים של סיפור כרמן הקלאסי, וכשהיא חוצה את הקווים אל תוך העולם הפוסט-מודרני, היא מאפשרת לעצמה ליצור חיבורים מחודשים בין מגדרים ולפרוץ את הקלאסיקה.
פריצת הקלאסי אינה תחומה לעלילה בלבד, והיא משתקפת אל החיבורים בין הבלט הקלאסי למחול המודרני הטמון ביצירה. הרחק מהבלט הניאו-קלאסי הבלנשיני, המותח את גבולות הבלט הקלאסי ומשחרר את חוקיו הנוקשים בפתיחתו לאלמנטים מהמחול המודרני, היצירה של שרון אייל קרובה יותר אל המחול המודרני עם נגיעות של תנועות קלאסיות.
זה לא עניין של מה בכך לרקדני להקת הבלט הישראלי. לא קל לרקדן קלאסי לצאת מגבולות הבלט שלעיתים פועל כסד מתוח ודורשני המתאים את הגוף לציווים נוקשים. היכולת לא רק להיכנס אל השחרור והשליטה האחרת שמזמן המחול המודרני, אלא להכיל את שניהם יחד כשפה אחת, היא בגדר משימה לא פשוטה – ורקדני הבלט הישראלי עושים את זה פשוט נפלא. בשילוב של חוזק וגמישות, עם דיוק בטכניקה ותנועה מוארכת בתוך כוריאוגרפיה מינימליסטית בעיקרה - הם כובשים את לב הקהל. קשה להאמין שמדובר ברקדנים בלהקה שזהותה הראשונית היא קלאסית.
אז מה בכל זאת בין כרמן הקלאסית למחול של שרון אייל וגיא בכר? היצירה אינה מתיימרת לשקף את האופרה המסורתית אלא שואבת ממנה השראה, מי שמחפש את הקלאסיקה מוטב שיחפש אותה במקום אחר. היוצרת כמו לוקחת את כרמן אל תוך מסע אל המאה ה-21, חברה רוויה בבדידות, תרבות המונים, קרקורי תרנגולים מצ'ואיסטים (כמו בשיר של נטע ברזילי) לצד טשטוש מגדרים.
העיסוק בעצמאות מול קשר באהבה, ביחד ולבד, יצריות ואיפוק – כולם איתה שם במאה ה-21 כמו במאה ה-19. גם המוטיבים מתוך הפלמנקו והסלסה מוצאים דרכם אל היצירה, ומעל כולם בולטים הנתק וההנגדה השובה בין היצירות שעושה הכוריאוגרפית בסצנות מסויימות בפס הקול הידוע והמוכר מהאופרה כרמן והריקוד המודרני-קלאסי.
מי שמחפש חווייה מטלטלת, במסע המתיק את כרמן אל עולמות רחוקים, אך מאוד קרובים אל היצור האנושי המודרני, היצירה הזו היא הזדמנות לקבל הרבה חומר למחשבה על העצמי. ולפעמים כרמן היא רק תירוץ.
